עוד שניה לפני שאני בכלל מנסה להיכנס אל אבארט 124 ספיידר – אני רוצה להסתכל עליה. עוד קצת. שום מכונית מודרנית לא יכול להיות פשוטה ויפה כמו המקור אליו היא מבקשת, אבל ה-124 הזו בהחלט מצליחה להתקרב.
החזית מלאת המשמעות אולי לא מעתיקה אחד לאחד את העיצוב המקורי של פינינפארינה מ-,1966 אבל היא בהחלט מצליחה להזכיר אותו וללא ספק זו נקודת החוזק העיקרית כאן. מאחור הישבן קצת שמנמן ובעל מראה גוצי בהשוואה למקור והניתוח מוצלח פחות. התוצאה הכללית? מצוינת ומטשטשת את המקור לחלוטין. במהלך ימי המבחן שאלו אותי ארבע אנשים שונים איזו פורשה זו, מעבר לאלו, היו הרבה שפשוט שאלו: “מה זה?”.

בשביל לנסות ולהבין מה זה צריך להיכנס להניע ולצאת לדרך, ולהיכנס למכונית הזו, לאדם במימדים שלי זו לא פעולה פשוטה. זו מכונית קטנה, צפופה ששוקלת קצת יותר מטון. אז מי שמחפש מרווח, נוחות, או תא מטען ענק יכול להמשיך הלאה. בואו נראה מה כן יכולה האבארט הזו להציע.
מיצוב
האבארט ממוצבת גבוה, יקר ורחוק מהמכונית עליה היא מבוססת ומהמכונית עליה, זו שהיא מבוססת עליה, מתבססת (עכשיו קרא את המשפט הזה שלוש פעמים ברצף). כן, האבארט היא גרסה יקרה, קשוחה וחזקה מהפיאט 124 ספיידר עליה היא מבוססת. היא גם יקרה, קשוחה, וחזקה מהדור האחרון של המיאטה, עליו מבוססת הפיאט 124 ספיידר. יש עוד עניין איתה, היא מגיעה אלינו רק עם גיר אוטומטי שמייקר וקצת מעקר אותה. אז יש כאן כמה נקודות שצריך לתהות עליהן.

כל אלו מעסיקות אותי בזמן שאני נדחס לתא הנוסעים הקטן. לשבת כמו שצריך אני לא יכול כאן ואני מחליק את הישבן במורד הכיסא בכדי למצב את עצמי מול ההגה. לא נורא, יש מכוניות שאני מוכן להתאמץ ולסבול עבורן. תא הנוסעים נראה מוכר עם נגיעות שמשפרות את המצב כאן בדמות תפרים אדומים, כסאות עם הכיתוב אבארט ועוד נגיעות. בעיקר בולט כרגע מול העיניים זה שעון הסל”ד שנצבע אדום. יד לכפתור ההנעה, צליל בשרני ממלא את האיזור – מודגש עוד יותר כשהגג נעלם מאחור בתנועת יד אחת פשוטה.
התיבה בסיסית, מאפשרת נסיעה במצב אוטומטי או במצב ידני (עם שני משוטי תפעול מאחורי ההגה). הפעולה שלה קצת איטית מדי למכונית עם אופי כזה והייתי שמח להעברות מהירות יותר. לפחות היא נעימה וחלקה למדי. במצב ספורט היא מראה יותר נכונות וכל נגיעה קלה בדוושה מתבטאת בהורדת הילוך ונכונות לזנק, אבל זו עדיין לא תיבה מהירה במונחים ספורטיביים מודרניים.

מה שחסר ביד ימין ורגל שמאל מקבל פיצוי בשתי האוזניים. כמו כל אבארט גם אבארט 124 ספיידר רושמת רפרטואר נאה של גרגורים, נביחות ונפיחות כאלו שבהחלט מוסיפים לחוויה. המנוע עצמו חזק וגמיש אבל אין לי ספק שהתיבה הזו מייצרת כאן הפסדי כוח, יען כי הביצועים טובים, אבל לא ישמטו לך את הלסת. מכשיר המדידה שלנו הראה תאוצה נאה ל-100 קמ”ש (7.3 שניות אמיתיות) וקרובה מספיק לנתון המקורי. אבל התאוצה מהמקום הוא לא סיפור של שום רודסטר וגם לא של הרודסטר הזו.
ייצוב
גם בנסיעה מנהלתית מרגישה אבארט 124 ספיידר שונה, מיוחדת. על הצליל מארבעת פתחי הפליטה כבר דברנו ואולי כדאי לדבר על המתלים עכשיו. הם קשוחים למדי, אבל לא מדי. מדלגים בקשיחות על כבישים עירוניים שבורים, מספיק בשביל להזכיר לך שזו אבארט. בסוג כזה של תנועה התיבה האוטומטית מרגישה הגיונית יותר והאבארט לא מבקשת יותר מדי תשומת לב תפעולית.

בבין עירוני יש כאן בידוד מוגבל כמובן – תודות לגג וגם בשיוט חוקי למהדרין עם 1,800 סל”ד על השעון האדום צלילו הגברתני של המנוע נשמע היטב. לחץ את הדוושה עד הסוף והגרגור הופך לסדיר ביללה עמוקה וארוכה כשהמנוע מקבל את עיקר כוחו בכ-2,000 סל”ד, מתגבר קלות ב-4,000 סל”ד וממשיך עד למנתק ב-6,500 סל”ד. הוא מגיע לשם אבל אין שום סיבה למשוך אותו, הוא הופך שטוח בחלק הזה של שעון הסל”ד ולא מרגיש כאילו הוא ממש רוצה לחיות על המנתק ולא גורם לך לרצות להיות שם גם כן.
זה הזמן להפנות את ההגה למקומות אחרים, צפופים ומפותלים יותר. שם האבארט הזו זורחת. יש כאן אחיזה גבוהה למדי (הראתה 0.97 G על מעגל ההחלקה שלנו) המיתלים מרגישים לי קשיחים יותר ממה שאני זוכר ממכונית הבסיס והאבארט מקבלת גם חיזוק למרכז השלדה. זה מרגיש כאילו זויות הגלגול הברורות כאן, פחותות אלו שבמיאטה ומעבר לזה גם האבראט, כמוה, היא מסוג המכוניות שגורמות לך לרצות לחקור את הגבול.

המשחקיות של המכונית הקטנה הזו, למרות האחיזה המכובדת, גבוהה. קל מאוד לעשות איתה דברים שבמכוניות כבדות וממוחשבות יותר אתה לא באמת רוצה לנסות. חלק מהסיבה הן תגובות השלדה המצוינות, חלק נוסף זו התקשורת של כל חלק במכונה הזו עם הנהג, וכל אלו נאמרים למרות האילמות הבסיסית של ההגה. משהו מלפנים פשוט מסרב לתקשר עם הנהג – המשקל טוב, הפעולה מדויקת, למרות תחושה מעט מלאכותית במרכזו, יש אפילו מעט פידבק בעומס – אבל למרות כל אלו קשה מאוד להרגיש את האף של אבארט 124 ספיידר.
מוגבל החלקה
הדפרנציאל מאחור עושה עבודה מצוינת. כשאתה סתם מעמיס את המכונית הזו דרך פניות אתה יכול בהחלט להרגיש את המשקל עובר לאחור עם החזרה לגז ואת הדיפרנציאל הזה מחלק את הכוח בין הגלגלים מאחור ומייצר משיכה מהנה ומכאנית מאוד אל מחוץ לפניה.

אתה יכול גם להתנהג אחרת, יכול לבטל את חוסר התחושה של הגלגלים הקדמיים ופשוט להשליך אותה לתוך הפנייה. הנסיונות הראשונים, מסתמכים על הגז אבל זה לא מספיק. לא ככה עושים את זה, לא ככה משדלים את הקלילה הזו לדבר עבירה. בנסיון הבא, המהירות קצת גבוהה מדי, ואני יודע שאני חווה רגע של תת-היגוי שההגה דואג להסתיר ממני, אבל עם זה הופך חיש מהר להיגוי-יתר וכל מה שצריך לעשות כרגע זה להעמיס מלוא הגז על הגלגלים האחוריים. הדיפרנציאל הופך את ההחלקה לנשלטת וקלה מאוד והחיוך על הפנים מתפשט.
אבארט 124 ספיידר היא מכונית יקרה. תהליך הייצור שלה מסובך יותר, יש כאן גם תיבה אוטומטית שלא בדיוק מוזילה את העניין. לדעתי היא גם מכוונת לקהל אחר. אחד כזה שרוצה משהו שנראה שונה מאוד בנוף וכזה שגם רוצה את הנוחות שבתיבה אוטומטית. אני הייתי רוצה שהיא תהיה יותר אבארט, עם יותר כוח, יותר קשיחות, אפילו יותר רעש ויותר דוושות. אבל גם ככה, כמו שהיא, אני מבין, מקבל ואוהב אותה. היא בטח לא מושלמת, אבל מכונית איטלקית אמיתית, לא יכולה להיות באמת מושלמת, אפילו אם פס הייצור שלה, נמצא ביפן.
נתונים: 4 צילינדרים, טורבו, 1,368 סמ״ק, 170 כ״ס ב-5,500 סל״ד, 25.5 קג״מ בין 2,500 סל״ד, 1,080 ק״ג, 8.9 ק״מ/ ל׳ (במבחן), 300,000 שקלים