כל שושלת מוטורית מפוארת מתחילה במכונית אחת שייסדה אותה, כשלרוב מדובר במכונית שנוחלת הצלחה וקובעת אמות מידה בתחומה. המקרה של חטיבת M של ב.מ.וו הוא קצת שונה. המכונית הראשונה שנשאה את סמל חטיבת הספורט המוטורי של ב.מ.וו היא ה-M1 ההיסטורית שהייתה מפגן יכולת מרשים לתקופתה, אך בפועל נחשבת דווקא ככישלון, ולא באשמתה.
ב.מ.וו פיתחה את ה-M1 כדי להתמודד בסדרות גרופ 5 הפופולאריות של ה-FIA בסוף שנות ה-70, והציעה גם גרסה חוקית לכביש כדי לעמוד בדרישות ההומולוגציה. כיוון שלב.מ.וו לא היה ניסיון באותה התקופה בפיתוח ויצור של מכונית על בעלות מנוע מרכזי שיתפו הגרמנים פעולה עם למבורגיני, ועל הדרך רתמו בחברה את ג’יוג’ארו שהיה שם החם בתעשיה באותה התקופה לעצב את המכונית שנקראה M1.
התוצר הסופי של שיתוף הפעולה הוצג בתערוכת פריז 1978, כשמתחת לעיצוב המרשים הציגה ה-M1 קפיצת דרך טכנולוגית מרשימה עבור ב.מ.וו, כאשר המכונית הונעה על ידי מנוע שישה צילינדרים טורי בנפח 3.5 ליטר שעשה שימוש לראשונה במערכת הזרקת דלק מכאנית עם שישה גופי מצערת, ארבעה שסתומים לצילינדר וגל י זיזים עיליים כפולים.
אלא שעיכוב בלוח הזמנים לא אפשר לב.מ.וו לייצר בזמן את ה-400 היחידות הנדרשות כדי לקחת חלק במרוצי גרופ 5, וגם אלו שיוצרו לא ממש נמכרו, אז בינתיים החליטו בב.מ.וו להקים ליגת מרוצים ייעודית של מכוניות ה-M1 שנקראה M1 Procar שהמרוצים בה היוו חימום למרוצי הפורמולה 1 שנערכו באירופה בעונת 1979. אגב, במקביל גם שונו תקנות ה-FIM וה-M1 כבר לא יכלה לקחת חלק במרוצי הגרופ 5 אלא רק בגרופ 4, כך שסדרת ה-M1 Procar עזרה לב.מ.וו למכור את המכוניות שיצרה כמהומולוגציה לקטגוריית מרוצים שהיא כבר לא יכלה להתחרות בה.
כל זה מוביל אותנו למכונית הספציפית שמוצגת כאן לפניכם, ועומדת למכירה פומבית בימים אלו על ידי בית המכירות Mecum. בעונה הראשונה של ליגת ה-M1 Procar לקחו חלק כמה עשרות נהגים שונים (בהם אחד בריטי שאולי מוכר לכם בשם טיף נידל), אך מי שזכה באליפות הוא ניקי לאודה, שבאותה תקופה כבר החזיק באמתחתו שלושה מתוך חמשת אליפויות הפורמולה 1 בהן זכה. הפרס ללאודה מעבר לתהילת העולם הייתה גם המכונית הספציפית שלפניכם. המכונית כוללת מספר שינויים בהשוואה לה-M1 ה”סדרתיות”, החל מהצביעה הלבנה עם הפסים בצבעים המזוהים עם חטיבת M, ספויילר קדמי תחתון דומה לזה של גרסאות המרוצים של ה-M1, חשוקים לבנים אווירודינמיים ותריסים אווירודינמיים על החלון האחורי שהיו אופנתיים באותה התקופה. ועוד תוספת קטנה אבל חשובה עבור מעריצי ב.מ.וו, על המכונית יש גם חתימה של וולטר מאורר, המעצב שהיה אחראי לסדרת דגמי ה-Art הצבעוניים והאיקיונים של ב.מ.וו באותה התקופה.
לאודה השתמש במכונית מעת לעת במשך מספק שנים, אך היא נמכרה ויוצאה לארה”ב בשנת 1987 ומאז נשמרה במצב מקורי על ידי אספן אדוק. כיום למכונית ישנם רק קצת יותר מ-20 אלף ק”מ על מד האוץ והיא לא שופצה מעולם, כיוון שתוחזקה בקפידה ולא נזקקה לכך. לאור הנדירות והמורשת של המכונית מקווים בבית המכירות לקבל עבור סכום מינימלי של 625 אלף דולר, אם כי בשנים האחרונות כבר נמכרו כמה מכוניות ב.מ.וו M1 במחירים שמתקרבים למיליון דולר (בפרט מכוניות Procar שלקחו חלק בסדרת המרוצים כמו זו המדהימה ששופצה על ידי קנפה). לא רעה בשביל מכונית שבקופתה נחשבה לכישלון עבור ב.מ.וו.

















