האירוע המשמעותי ביותר החודש, מבחינתי, היתה חזרתו של מארק מרקז למסלול. גם אם אתה לא עוקב באדיקות אחרי אליפות ה-MotoGP בטוח שמעת את השם הזה. הסופר-רוכב הזה, לקח בשנים האחרונות את רכיבת המרוץ לספרה אחרת, שובר בעקביות את כל מה שידענו על יחסים בין אופנוע, רוכב ואספלט.
לפני תשעה חודשים, רכבת ההרים הזו עצרה, עם פציעה שהפכה מורכבת. החודש, אחרי 9 חודשי היעדרות הוא חזר למסלול. מבלי לערוך מבחנים משמעותיים, מבלי לגעת באופנוע שלו. מבלי לזנק ראש בראש מול הרוכבים הטובים בעולם. שני תסריטים יכולים להיות לחזרה כזו. באחד מגלה הכוכב שלנו שהדברים שהיו הם לא שיהיו, שמצב לא משהו, ושהחזרה לכיסא המלך רחוקה עד לא מושגת. הסנריו השני כוללת צניחה מטאורית הישר למדרגה הראשונה על הפודיום.
בתוכי קיוויתי שהאופציה השנייה תתגלה מול עיני על המסך הענק. בתוכי ידעתי וחששתי, שהראשונה הגיונית יותר. שכחתי רק דבר אחד. למרקז יש את הדרך שלו. מירוץ החזרה שלו היה סביר, למרות שסבל מכאבים בזרוע המנותחת. את השני סיים כבר בעשירייה הראשונה. לוקח זמן להתרגל למפלצות שהחבר’ה האלו רוכבים עליהן. זה נראה שמרק התבגר, הפך מחושב יותר, והוא מסמן לעצמו דרך הדרגתית לחזור למרכז העניינים. הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
הקורונה כזרז
ואם נגענו בפגרות ממושכות – יצא לי למכור שלושה כלי רכב החודש, ועל הדרך התוודעתי למהפכה משמעותית שקרתה בארצנו בימי הקורונה. תאמינו או לא, אבל אפשר לבצע העברת בעלות מבלי ללכת לדואר. התהליך מחייב רישום לאיזור האישי באתר הממשלה. והתהליך כולו מהיר ויעיל להפליא. הקונים להם סיפרתי על התהליך היו קצת סקפטים ברגעים הראשונים, אבל אחרי כמה צעדים הבינו שזה רציני לחלוטין.
אני יכול רק לשער כמה זמן חסכתי החודש בזכות השירות הזה. בלי לרוץ לדואר, לחכות בתור, להחליף בדיחות עבשות עם הפקידה בזמן שהמערכת מטפלת בבקשה. יש תקשורת, אין תקשורת, הסרט המוכר – נגמר. הקורונה שהאיצה את מתן השירותים המקוונים פשוט גרמה למשרד התחבורה לעשות דברים שללא המגיפה הזו, גם נכדנו לא היו זוכים לראות. תענוג. הבעיה היא, שעכשיו אפשר לקנות רכב, בכל שעה, בכל מקום – וזה עלול להיות מסוכן.
לדוגמה
במוצאי שבת האחרונה, הדגמתי לעצמי כמה הקלות הבלתי נסבלת של העברת הבעלות, מסוכנת לחובב הרכב הממוצע. בעודי מעכל את ארוחת השבת ושיטוט אגבי אחרי מילות החיפוש הקבועות ביד 2 מניבות משהו מעניין. סובארו אימפרזה 2.0R ידנית וכפולת הנעה. כבר הרבה זמן שאני חושב לעשות איזה פרויקט על אחת כזו. וכמו שזה מגיע לראש, זה אובד למחרת מול המשימות האמיתיות והרציניות שעומדות בפני.
אבל לא הפעם. טלפון, פגישה, העברת בעלות. באותו הערב היא הייתה כבר בחנייה. יש לי הרגשה שהשירות החדש הזה עומד לסבך אותי. מצד שני – אתם תרוויחו סיפור מעניין על שיקום, שיפור ואולי שינוי כיוון של מכונית שהופכת נדירה על הכבישים. יש לי הרגשה שבזכות השירות החדש הזה, שיטוטים משועממים ביד 2 ובלוחות אחרים יובילו לעוד כמה סיפורים כאלו.
ואם בגחמות עסקינן
ואם דברנו על משהו שרודף אותי בכל רגע פנוי, זה החשק לליטר ספורטיבי בחנייה. עברו הרבה שנים מאז היה לי סופרבייק אמיתי ליד הבית וזה מתחיל ממש להציק לי. אין שום הגיון באופנוע כזה ביום-יום, ויש דברים שבן אדם מהשורה יירצה בחניה עוד הרבה קודם. אבל יש ימים, שאני פשוט צריך אחד כזה תחת ידי ולעזאזל ההיגיון.
את הצורך הזה הזכיר לי החודש ההונדה פיירבלייד באירוע השקה מקומי. הפיירבלייד העדכני הלך רחוק, רחוק מאוד. הונדה בנו אותו בראש ובראשונה שישמש נקודת פתיחה לאופנוע הסופרבייק הרשמי שלהם. זה אומר שיצא להם חתיכת אופנוע קיצוני מתחת לידיים. זה מתחיל בתנוחה, עם רגליות סופר גבוהות וקליפ-אונים שיוצאים מציר הגלגל בערך. מידות אובר-סקוור לבוכנות שיצרו מנוע שנותן את עיקר הכוח שלו גבוה וצורח עמוק לתוך סל”ד חמש ספרתי.
זו מכונה מרשימה מאוד, אבל אחת כזו שהולכת רחוק. רחוק מדי אולי. כי יש לא מעט אנשים על סופרבייק שמשתמשים בו ביום-יום, או לטיולי סופ”ש מהירים. לא כולם נמצאים על המסלול. עבורי, התנוחה הבלתי מתפשרת הזו הייתה קצת יותר מדי. אני יודע, מידותיי לא באמת מתאימים לספורט הזה, או לכל ספורט אחר לצורך העניין, ועדיין. זה גרם לי להתחיל לחשוב על סופרבייקים ישנים יותר, מרווחים יותר וגמישים יותר. אבל אני האחרון שיתלונן על מרוץ חימוש בגזרת האופנועים הזו. להיפך – אני מברך, רק אל תפסיקו.
שבוע אחרי
כמה ימים אחרי אותה השקה, פורשה השיקו באותו המסלול את הטייקן הבסיסית, זו שמציעה הנעה אחורית בלבד. אני לא מת על אירועים כאלו, כי זמן הנהיגה מועט בד”כ, וקשה לבצע את העבודה כמו שצריך. התנחמתי בעובדה שמדובר בהזדמנות מצוינת לחזור עם כמה צילומים מלהיבים עבורי ועבורך.
פורשה עם הנעה אחורית, מסלול, צלמים, בטוח יהיה זמן לשים אותה על הצד ולחזור עם כמה פוזות פוטוגניות ומעלות עשן. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. המארגנים מבקשים שלא לנתק את הבקרות על המסלול. יש מסלול החלקה רטוב במגרש החניה. שם אפשר לתת דרור למכונה. על המסלול לא. אפשר להבין עם חמישה כלי הדגמה במחיר של מליוני שקלים, את החשש ואת הרצון להחזיר את כולן וכולם הביתה בשלום.
מצד שני, אפשר להבין גם אותי. תמונות אקשן טובות זה פחות או יותר מה שהקדשתי לו את חיי. סיבוב ראשון על המסלול, הבקרות מתנתקות לחלוטין, פנייה 7 מתקרבת והיא מצוינת למשחקים האלו. העברת משקל ברורה וירידה חד משמעית על דוושת התאוצה והטייקן יושבת לרוחב הנתיב, מסמנת רדיוס יפה ומקנחת עם עשן מהגלגלים האחוריים. הסשן הראשון מסתיים ואני ניגש אל המארגנים. בדקתי ומצאתי, כך אני, שניתן לנתק את הבקרות ולייצר סחיפות כוח פוטוגניות. האם אפשר להעמיד צלם בפנייה הזו והזו? כך שאלתי.
עוד אני ממתין לתשובה, אחד הקולגות שלי נכנס לישורת שצמודה למגרש החנייה בספין מלא דרמה וענני אבק. אתה יכול לשער שנתבקשתי באותו הרגע, שלא לנתק את הבקרות בשום פנים ואופן על המסלול. לאור הפירואט של הקולגה לא נותר לי לעשות דבר מלבד להנהן בהסכמה מבינה. לרכב ולאותו קולגה שלום. רק האגו נפגע קלות. אני מצידי חזרתי עם זכרון – פעם ראשונה עם הגוי יתר מלא ומשמעותי תחת כוח חשמלי בלבד. אבל ללא תמונה.
ברוכה הבאה
הגענו בסוף לנושא הארור הזה. חשמל. אז אנצל את הבמה שנתתי לעצמי ואברך את טסלה על תחילת הפעילות בישראל. אני מברך אותם לא משום שהרכבים שלהם מעניינים אותי. גם לא בגלל הביצועים המופלאים שלהם. אפילו לא בגלל טווח הנסיעה המרשים. וגם לא בזכות התמחור האמיץ. אני מברך על הגעתה של טסלה בישראל מסיבה אחת: סוף-סוף אנחנו יכולים לדעת מי הוא חובב רכב, ומי הוא חובב נהיגה. המכונית (?) הזו, מסמנת הבדל ברור בין השניים, ועל כך אני מברך.