אתה? סוזוקי וי סטרום 1050DE? מה הקשר?!
איזה ארבע-מאות פעם שמעתי את המשפט הזה בחצי שנה האחרונה. כשאני חושב על זה, מי שמכיר אותי מספיק, לגיטימי שיישאל. הרי תמיד העדפתי את התוצרת האירופית, עם החיות והחדות הזו, והתעוזה. לעומת הנוכחות והגישה האירופאית, כל יפני מרגיש מנומנם; מעודן ועטוף בשמיכה עבה.
זה קורה, כי כשמדברים על אופנועים לשימוש יומיומי (כאילו, לא סופרבייק ולא מוטוקרוס), בין אירופה ליפן יש הבדל עצום בגישה הבסיסית. הכלי היפני יעיל, אמין, מנומס, מכוון אל המכנה המשותף הרחב. בקיצור, משרת. האופנוע האירופאי לעומת זאת, כאילו מודע לקיומו. הוא נבנה כשווה ערך לרוכב. חבר, עם אופי ונטיות והעדפות.
רבע מיליון קילומטרים ביליתי עם חבר כזה. היינו נפשות תאומות, ה-990 אדוונצ’ר ואני. כמו שני דפוקים מזדקנים חרשנו את הארץ במשך 12 שנה, עד שיום אחד הוא מת. אחריו עברתי לרכב לתקופה קצרה על נורדן 901. צעיר, מודרני, זריז. אבל בנפשי הוא היה רק פתיל קצר, שנשרף די מהר. עם סליל עשן דקיק ישבתי והרצתי את העיניים על אולם התצוגה של המשומשים. משפך החלטות היה ברור: אני צריך אופנוע מבצעי לעשור לפחות.
כמוני, הוא צריך להיות אחד שיכול לבצע בנחת ימים באורך 600 קילומטר, שמתפקד על מסלול מרוצים, שעובר בסינגלים קצרים וקלים, שעף בשבילים הפתוחים, חופר בתנועה עירונית צפופה, מסוגל לבצע את כל הדאווינים במגרש בעצימות מלאה, וגם מסוגל לספוג הזנחה ותחזוקת שבר. מישו רוצה לשלוח קורות חיים?
באחת מפינות האולם, רחוק מאחור, העיניים שלי נתקעו על ענק בצבע כחול-לבן. התקרבתי. זה ויסטרום 1050 עם גלגל 21′. בכלל לא ידעתי שיש כזה. אבל הנתון היחיד הזה, שינה את כל ההסתכלות שלי על היפני הוותיק והמוכר. הוא הגיע ארצה בסוף 2023 ונקרא סוזוקי וי סטרום 1050DE. מנוע וי-טווין 1050, מתלים מוארכים טיפה, מגן גחון, רגליות רחבות, גוף שבנוי לרכיבה בעמידה עם חופש תנועה לכל הכיוונים. וואלה, האופנוע עומד בכל המדדים, אז יאללה תביא.
ככה פשוט.
את השאר על האופנוע הזה גיליתי רק אחרי שהתחתנו. מסתבר שסוזוקי מגדירים אותו כאופנוע הדגל שלהם בקטגוריה. ככזה, יש בו כמה פיצ’רים שמאוד שמחתי לגלות. למשל ג’ק אמצע מקורי, כידון פאט-בר אלומיניום, מתלים מתכווננים, קאליפרים רדיאליים, קלאץ’ בתפעול הידראולי, קוויק-שיפטר, אוטו-בליפר, קרוז קונטרול… כמו האופנועים של ה’ביוקר’, רק לא כזה ביוקר.
בתכל׳ס, מבחינת אופי ההתגלגלות שלו בעולם, סוזוקי וי סטרום 1050DE הזה מרגיש כמו אופנוע חדש – אבל מהניינטיז. וזה לא תמיד חיסרון, כי זה עושה אותו מרווח ויציב באופן שקצת קשה למצוא היום. אהבתי את התחושה הזו. גם האלקטרוניקה שלו היא מתחילת שנות האלפיים, וזה בכלל מעולה; מבטלים לו את כל הבקרות (חוץ מה-ABS) וזה נישאר ככה לתמיד. סופסוף אופנוע שלא דורש בקשה בשלושה עותקים כל פעם שאתה רוצה איזה ווילי או דריפט.
אם יש לי איזושהי ביקורת עליו, אז היא על הגודל והמשקל. המפלץ הזה שוקל 252 קילו לפני ששמת את המפתחות בסוויץ׳. הוא גם גבוה ועם מרכז כובד גבוה, וזה הופך אותו למלחיץ במהירויות איטיות. כבר פעמיים הנחתי אותו על הרצפה כי הוא עבר את הזווית ולא היה לי סיכוי להחזיר אותו. אבל המיגון המקורי עבד פגז והוא נשאר חדש.
חוצמיזה, בשבועות הראשונים העברתי אותו טירונות וקורסי מקצועות; למשל, נסענו למאדים, ושם גילינו שה-1050 לא עובר את ה-209 קמ”ש בירידה, אבל הוא רחוק מהקו האדום. עושה רושם שיחס ההעברה קצת ארוך, אולי מדי. פתיר. בווילי הוא לא רע. הנפה בשני דורשת קצת יותר מדי שכנוע ושיסוי, והוא מעדיף להניף בראשון ואז שורט-שיפט לשני. שלא כמו האירופאים שלי לפניו, המנוע הזה קצת מתנצל ושומר על עצמו. חיבור הגז תמיד טיפה מרוכך, לפני שהוא משחרר לך את המנה העיקרית. בין 4 ל-5 אלף סל”ד, היכן שמתבצעות בדיקות הזיהום, אשכרה מורגש בור מתון בתגובה. משם זה משתחרר וחוזר להיות וי-טווין ליטר. אם הסוויץ’ הזה תופס אותך קרוב לזווית שיווי המשקל, כדאי שתהיה מוכן כמו ארנב על הבלם האחורי.
גישה אל אפקס עם הזנב בצד – סטייל סופרמוטו – היא אחת מאבני הבוחן של איכות התפעול באופנוע. זה מהלך שדורש עבודה מתוזמנת ומבוקרת של כל ארבע הגפיים, על כל הדוושות והמנופים. בזה הסוזוקי הכחול מככב. הבלם הקדמי של טוקיקו מלא ברגש ומייצר מספיק עוצמה כדי לעוות מערכות אחרות באופנוע. לאחורי יש עומק מעולה ואפשר לווסת אותו בדיוק מליטוף ועד נעילה. דוושת ההילוכים קצרה וקלילה. הקלאץ’ אינטואיטיבי ומסנכרן בול גם כשאתה עסוק בדברים אחרים.
כדי שירגיש יותר מיוצב במצבים האלה – גם על חשבון הרכות והפינוק – ניר בר הוריד לי את המשולשים טיפה על המזלג, כיוון סאג וכישף כמה קליקים בהידראוליקה. זה עזר לבולמים להתמודד טוב יותר עם המשקל וגרם לאופנוע להרגיש קל יותר בתנועה. הכוונון גם הפך את ה-DE לוואחד קטר בשטח. כל עוד המהירות והתוואי לא דורשים הורדת רגליים (כי מה זה יעזור), הוי-סטרום לחלוטין מבין את השפה. נוח עליו בעמידה, חלוקת המשקל טובה, הוא מגיב טוב לפקודות וגוף פעיל. פשוט צריך להבין את המגבלות שלו, את מרחקי התגובה, ולעזור לו קצת – כי למסכן חסרים איזה 3 ס”מ מהלך מתלה. כך או כך, עם ה-990 או הנורדן, לא נסעתי יותר מהר על אותם שבילים. לא לאורך זמן בכל אופן.
במסכם של סוף הטירונות, במסלול פצאל, סוזוקי וי סטרום 1050DE הוכיח לעצמו שעם שלדה וראש היגוי אלומיניום של סופרבייק מסוף הניינטיז, ובלמים מודרניים מהמדף העליון, אפשר לדחות את הבלימה בסוף ישורת מטרים שלמים אחרי הנקודה שבה הייתי מתחיל עם הנורדן. למשוך טרייל-ברייקינג הרבה יותר מיוצב ועדיין להתיישב על הרגליות על האפקס, מוכן להפיכה.
כן. סוזוקי וי סטרום 1050DE עבר את הטירונות. לא בהצטיינות יתרה, אולי אפילו עם איזה פטור פה ושם, אבל עבר. למען האמת, היו אפילו רגעים שהפתיע לטובה. מאז שקענו אל החיים עצמם, ואל הקיץ הלוהט והמאובק הזה. ודווקא שם, בשגרה נטולת הריגוש, הוא מפתיע אותי עדיין; בנימוסין שלו, במסוגלות הנסתרת, בבגרות שלו – שפונה אל הבגרות שלי. בחצי שנה שלנו יחד, לא נמנענו משום סגנון של כיף ברכיבה, לא בחלנו בלגשש אחר הקצה ולמצוא אותו. אבל הקטע הוא שבניגוד לקודמיו בתפקיד, הוי-סטרום לא מושך אותי לשם בכל רגע. כי הוא יפני. וזה מתאים לי עכשיו. בכיס, בגוף, בנפש.