בסוכנות אנחנו עומדים מעליו, דוקאטי פניגאלה V2 S, לי ברדה ואני. לי מוכר דוקאטים, והוא מהרוכבים הכישרוניים והמגניבים שיש לנו כאן. אני אומר לו קלוט, הקליפאונים לא מתחת למשולש, הם גבוהים ופתוחים יותר. ״כן״ הוא אומר לי, ״אפשר לקבל אותם נמוך, אבל דוקאטי פניגאלה V2 S מותאם להיות אופנוע ספורט ליומיום״.
אני מרים עיניים חצי באלכסון למצ׳וגע שמולי ואומר לו ״יומיום של מי?״
לא לכולם יש יומיום כמו לנו המסכנים. כאילו; בוקר-פקקים-חם פיצוצים-לתוך עיר צפופה-שכר לפי שעה. יש אנשים עם יומיום אחר. למשל ברמנים שמתעוררים בשמונה בערב, ובעשר בלילה יוצאים מנס ציונה לעסק בהרצליה על אוטוסטרדות ריקות…
חשבתי לעצמי, אם זה היומיום של אנשים כאלה שקונים טיל איטלקי אדום – אז זה מה שנעשה; החשיך היום, ירד החום, אוושת הכביש המהיר השתתקה. פניגאלה וי-2 חדש, 22:30, מודיעין-רשפון. החץ הבוער מתחתי מרחף את הסוויפרים של 443, משחרר רעשי יניקה מתחת לסנטר – חרחור כזה מג׳נן בכל הרמה של מצערת. זה צליל חזק מספיק לפתוח את המיקרופון של הקארדו.
על כביש האגרה בין עמאן לתימן, ארבעה נתיבים מוארים עפו יחד אל החושך. שישי, עד העצר. 270 מוגבלים אלקטרונית, לוח השעונים דולק באדום, דקות שלמות. גלי ענק על גבעות, מרחוק מנצנצים האורות של עקבה, אני שבלול על מיכל הדלק, רק אישונים מעל המשקף. איזה יוסי אמר לי פעם שיש אופנועים שאתה יוצא איתם ב-7:00 ומגיע ב-6:00. אז כזה.
פגישה של אלי עם זוג פנסים.
משקפיים מול ה-LED’ים, מזדקנים מול חדשים.
אז מה עושה V2,
בין כל הקימורים,
הלילה יש פה גזים,
חכי ליייי אחרי ההההפיתוליייים יייי ייים… פם פם פם…
ביציאות אל המחלפים, האוטובליפר מסנכרן הורדת שלושה הילוכים בם-באםם-באאאאם, ואז בלימת מנוע ארוכה עם בירבול ופיצוצים מהאגזוזים – כמו הנמכה מרום טיסה עם אאודי מוגדשת של איזה חולה בראש. מדליק. בהטיות שוטפות ומהירות על הרמפות והגשרים, הדוקאטי שוכב נמוך נינוח לגמרי, פונה טיפה יותר ממה שחשבת, מבקש גז שיעיף אותו הלאה למחלף הבא לרוחב כל הנתיבים. חשמל באישונים. עצור אצל בני לקפה.
23:58, ממריא חזרה הביתה. עוד פעם אחת ודי.
אבל יש כאלה שיש להם יומיום אחר. למשל, הם גרים בקומה גבוהה ביהוד, ופעם בשבוע עולים לירושלים לפגישה שמתחילה ב-11:30 ומסתיימת אחרי שעתיים, ומשם הם יורדים למשרד בראשון מערב.
אז בבוקר למחרת ארגנתי לי פיסת יומיום כזו בדיוק, וגיליתי איזה אחלה בוקר יש לבנאדם כזה. יום שבו אתה מתעורר לאופנוע ספורט כוסון באור רך של שעה מוקדמת. הוא יפה בטירוף. האדום אש הזה, נקי, בלי פס אחד של גרפיקה מיותרת. נפוח בחזה, זנב צרעה גבוה, יציקות אלומיניום מוברש, צינורות טיטניום, אוהלינסים בזהב מבריק. כמו לגשת לאסטון-מרטין.
רעם שוטף בתנועה סואנת על כביש 1. ימינה בשער הגיא אל אשתאול, למעלה לפיתולים שמטפסים להר הטייסים, ואז הפוך קטן בעגלת הקפה של כיכר הסטף מול הנוף. שקט. לידי חונה מכונת פיתולים, מפצפצת התקררות של מתכות לוהטות.
עם סגריה ביד אני מהרהר שכמעט קל מדי לרכוב על הדוקאטי הקטן הזה. אני אומר קטן, כי בשבילי השם ״פניגאלה״ מתחבר דווקא לאח הגדול שלו – ה-v4, שהכיר לי את הפלטפורמה המדהימה הזו על מסלול חרז. הגדול מגיע עם 215 כ״ס, ככה חופשי מהקופסה, עם חבילת אלקטרוניקה שגורמת לך לרכוב עליהם חסר פחד. היה קל לרכוב עליו באופן מחשיד. אבל אז בא האח הקטן הזה, ומוכיח שזה יכול להיות יותר קל. וזה קורה כי ״הרבה״, זה לא תמיד ״יותר״.
למשל, אם בשביל 215 כוח צריך מנוע כפול בגודל, שגורר אתו חיזוקים והגדלות בכל האופנוע – אז אולי כדאי רק 122כוח על כלי צר, קטן, וקל בהרבה?
ובכן, חוויית ״היומיום״ על דוקאטי פניגאלה V2 S מרמזת שהתשובה היא כן. מנוע ה-890 סמ״ק, שמותאם לתקנות החדשות של קטגוריית הסופרספורט, הוא מנוע כיפי בעליל. הנגיחה הוי-טווינית של דוקאטי נמצאת שם כבר מ-3,000 סל״ד. תגובה בשרנית ומיידית של מתכת על מתכת. משם זה עף בחופשיות למעלה עד הקו האדום ב-12K, תמיד מספק, תמיד מגניב, אף פעם לא מפחיד.
וזה בדיוק הקטע: הוי-2 לא מעייף ולא מפחיד. הוא דורש סביבו אופנוע צר וקטן יותר, וכיף לסחוט לו את המאמא מכל סל״ד ובכל זווית הטיה באהבה. בכיף.
ההנדסה שלו מהירה ומדויקת, עד שלא תמיד אתה מרגיש עם ביצעת הגוי יזום – או רק שאפת הצידה עם הסנטר. האוהלינסים מלמטה, כרגיל, הם סוג של קסם. לא נגעתי בהם ועדיין, תחת בלימה והטייה, אולי 80 מ״מ מהלך מזלג זמין, ועדיין הוא עובר על פינות סלילה חדות בטפיפה מתקשרת – לא בועט, לא עולה ויורד, לא זז מילימטר מהקו. הפירלי מקדימה על מסילה, האחורי מחכה ליד ימין שלך כדי להחליט מה לעשות; דרייב? סלייד? ווילי? כולם במקביל?
הסימביוזה הזו עם האופנוע אמנם מתאפשרת בגלל השילוב בין הנדסה, מכלולי קצה ואלקטרוניקה עילית – אבל גם בזכות היותו של הפניגאלה הקטן לא מאיים וקל. קל: 191 קילו רטוב. פלא שהוא עף?
146,600 שקלים עולה גרסת ה-s המחרמנת הזו על הכביש קומפלט. 146… בואנה, יש שליחים של וולט שחסכו סכום כזה רק מטיפים, ובתמורה מקבלים את כל הסופרבייק של הפאניגלה V4-s (255,000 שקלים), רק עם מנוע V2 פגז שמתאים לפצאל ואלקוש. אגב, הדגם ״המוחלש״ הזה הוא אלוף הסופרספורט העולמי בשנתיים האחרונות. עכשיו 146,000 שקלים נשמע יותר סביר, לא?
אז עם הסביר הזה סיימתי את הקפה והפיתולים, ופילחתי בעיר הבירה לכיוון תלפיות. קצר, לא נורא, כיף לשבת קרוב למיכל ומעל הכידון, ולפרפר בשקט על אספלט ירושלמי לוהט וחלק. כמה מבטים ושאלות מושך החתיך הזה ברמזורים.
בתום הפגישות, כמו איש היומיום שלי, ירדתי מההרים וחתכתי על המהירים מערבה. פוסח על ״המשרד״ בראשון מערב, נכנס מדרום אל תל-אביב לרייסים קצרים עם השליחים המקומיים, עד הסוכנות של דוקאטי. היום הזה נגמר, חזרה ליומיום שלי.
שוב בתוך אולם התצוגה. ירדתי מה-V2, הזזתי הצידה את לי, והתיישבתי מיד על ה-V4 האגדי, להרגיש בהבדל. לי שאל ״איך היה?” ואני הורדתי עיניים ל-V4 האציל ופלטתי בשקט ״בוא׳נה, זה טנק…״.
היו שלום פרופורציות. יחי ה-V2.