גילוי נאות: ב.מ.וו F900GS אנדורו, הגרסה הזאת ספציפית, מתלבשת בול במעלה הרחוב שלי. בשכונת האדוונצ׳רים, אני לא גר ברחוב ״היותר״, אלא ברחוב ״בלי״. בלי משקף ענק, בלי מכל דלק מוגדל, בלי מיגונים מיותרים, בלי פנסי עזר, בלי מתלים אלקטרונים, בלי הכנה לארגזים ובטח ובטח בלי פאקינג ארגזים. וגרסת ה׳אנדורו׳ של ה-900 החדש בדיוק כזו; אדוונצ׳ר מופשט למינימום ומחורע למקסימום. כאילו, במגבלות הז׳אנר.
פייר? התרגשתי לקראת המפגש אתו, אבל גם קצת חששתי. קודמו, ה-850GS, היה דוגמה ומופת לתחושות כבדות ורכות מוגזמות: מקסים בתור אופנוע להשכרה, פחות מקסים כשנדרש קצת פילפל. גרסת ה׳אדוונצ׳ר׳ של ה-900 החדש, אגב, עדיין מרגישה ככה – אז פחדתי שגם ה׳אינדורו׳ עדיין כזה ושזה יעצבן אותי. וחבל, הוא יפה מדי בשביל עצבים עכשיו. יפה זה עניין של טעם, אני יודע, אבל לפעמים הפונקציונאליות של פרטים הופכת אותם ליפים. האקראפוביץ׳ הקליל והחלול, שלדת הזנב הערומה שבסופה מחרשה קטנה שמתחננת שיפרקו אותה, המושב הצר והמחוספס, המשקף הקצוץ שמפנה מקום לתנועות הראש בשטח. אם אתה אוהב מעוף מהיר בטבע, אז האופנוע הזה מחרמן.
וזה לא נעצר רק במה שרואים מבחוץ. המכל צר יותר ומכיל רק 14.5 ליטר. זה מסתדר עם המושב השטוח והנוקשה שאחרי כל שעה מבקש שתעצור רגע. שניהם יחד מאפשרים את כל טווח התנועות, מעמידה מתוחה לאחור בבלימות ועד התיישבות על הפרונט לקראת הפניות. גם הכידון מותקן 2 ס״מ גבוה יותר ומסייע לאווירה הקרבית. בתוך המנוע יש עשרה כ״ס יותר (105) והמשקל ירד בעשרה קילו (ל-219). עכשיו, 219 קילו מוכן לנסיעה זה עשרים ושבע קילו פחות מגרסת ה׳אדוונצ׳ר׳. 27 פאקינג קילו פחות, אפרופו רחוב ״בלי״. וזה מורגש מאודדד. בהרמה מהרגלית, בהפלקות מצד לצד, בבלימות. יחס העברה סופי קצר יותר (47 במקום 44 שיניים מאחור), לוקח את תוספת הקלות הזו והופך גם את התאוצות לטריפ אחר של פירפורים על אספלט ופיצוצים מהקוויקשיפטר. בוקר טוב BMW!
אם כל זה לא הספיק כדי לפוגג את החששות מאכזבה, אז מערכת המתלים אידתה אותם לגמרי. למרות שמירה על מהלך זהה לבולמים הרגילים (230 מ״מ קדימה ו-215 מאחור), הגרסה הקרבית הזו מקבלת מזלג קדמי מוגדל קוטר (45 במקום 43 מ״מ), מצופה טיטניום נטריד (לטובת תנועה נטולת חיכוך והתנגדות), עם קפיצים כבדים יותר והידראוליקה מתכווננת לכל הכיוונים. לזה תצוותו בולם אחורי ZF שקיבל בערך את אותה התייחסות, והנה לכם מערך שיכוך ספורטיבי שכל ה-GS’ים עד היום יכלו רק לחלום עליו; מסוג מערכות המתלים שבולעות טעויות רוכב גסות, ומדרבנות לקצב שלא תמיד אתה מצליח, או בכלל בנוי להשתלט עליו.
ומעל כל זה יש עוד דובדבן קטן – כאילו כדי לדייק את הרושם הראשוני במהלך נחרץ סטייל ״דרופ דה מייק״. ואני מדבר על הכפתור במרחק לחיצה של אגודל שמאל, שיש לו מטרה אחת ויחידה: בקרת אחיזה OFF. בלי תפריטים, בלי ״אתה בטוח?״, בלי לסגור מצערת כדי לאשר, בלי לתפוס עליי תחת. לחיצה, כבוי. שאפו BMW. קופי פייסט לכל הדבילים האחרים שמייצרים אופנועים.
לסיכום, יש לנו כאן בימר שהוא הכי לא בימר, אבל בקטע טוב. הוא כל-כך צעיר וחי ורוצה ויכול, שאם הייתי צובע אותו באדום הוא היה עובר כדוקאטי, ואם בכתום אז הוא היה נחשב KTM בנזונה. זה אופנוע אירופאי חם ואתלטי (על חשבון קצת נוחות), לא מתנצל, רועש, הדוק, ישיר, נוגח, שואג. בתנאים הנכונים גם מטריף. את השכל.
העברתי על ב.מ.וו F900GS אנדורו סופ״ש פורנו רכיבה, שהתחיל מתעופה אוטובאנית צפונה, והמשיך לטיול שטח המוני באירוע השנתי לרוכבי BMW. כמו הילד הבעייתי חיכיתי לסוף הטור, חפרתי קדימה בקצב מוגזם-לפרקים עד המוביל, ואז חזרתי אחורה וחוזר חלילה. כל פעם נגנב מחדש מצלילי היניקה, מהשעטות לפנים, מהמתלים האלה. יום למחרת לקחתי אותו לאימון מגרש ומצאתי את עצמי עף על סופר-סופרמוטו. אחד כזה שיורד עד הרגליות עם צמיגי הפירלי STR, ומנוע שמפרפר אותם ביציאה מפניה עד המנתק, דרך כל שלושת ההילוכים הראשונים.
איזה חנזיר. חשבתי שאכעס עליו ובסוף התאהבתי בו. בעולם שבו יש לי אדוונצ׳ר חדש כאופנוע שני – זה שמיועד לסופ״שים וטיולים בלבד – ב.מ.וו F900GS אנדורו הוא זה שיתפוס את המשבצת הזו בגראז׳. כן. כאילו, בתנאי שבאותו עולם, יש לי גם 131,000 שקלים לאופנוע שני.