פרארי רומא במבחן (בלעדי): הגיון אקזוטי

זה קורה לי לפעמים, שאני כל-כך להוט לנהוג, שאני בקושי מביט במכונית אליה אני נכנס. לוקח מפתח, נכנס לכיסא ויוצא לדרך. זה קרה לי עם הרומא, משהו בי התרכז רק בלהניע את המכונית הזו ולצאת לגלות איך היא מרגישה על הכביש. בעצירה הראשונה, הבנתי את זה, כשמצאתי את עצמי הולך סביבה, בולע אותה עם שתי עיניים, ומגלה כמה יפה היא במציאות, פנים אל פנים.

ואם אתה, כמוני, לא נפלת מהכיסא כשראית אותה בחטף או על מסך דיגיטלי כזה או אחר, אתה יכול להבין אותי. התמונות לא עושות חסד עם העיצוב הזה. היא כולה קווים שנעים בחושניות מצד אחד ומשדרים בו זמנית משהו כוחני מאוד. אם זה החרטום הכרישי, או הזנב עם רביעיית הפנסים המרושעים, כל חלק בה מושך, מסקרן, יפיפייה אחרת. שונה מפרארי עברו ועדיין מחמיאה להן.

כך עוברת בקלות יתירה הרומא את המשימה הראשונה שלה, למשוך קהל, אולי חדש, שרצה עד היום את הסמל הנחשק הזה, אבל אולי לא התרשם או חשש. המכונית הזו, עם תצורת קופה ושני מושבים (סמליים מאחור) אמורה לשדר לאלו מסר יוקרתי ונוח. מבלי לאבד את המשיכה הטבעית של פרארי.

 

שלום שלום

הכניסה החפוזה לרומא הייתה קלה למדי. בלי שום טקס הקרבה פיזי על מזבח הביצועים ממראנלו. תנוחת הישיבה מושלמת, הכיסא אוחז מבלי להציק, נוח ומרווח כאן. המושבים האחוריים צפופים ויתאימו בעיקר לילדים עד גיל 10 נניח. בדיוק מה שצריך מישהו שקיבל טלפון מאראלה שנייה אחרי שרקד על מדרגות הרבנות.

הסיבה לצפיפות מאחור ולתא המטען הקטן יחסית, ברורות מאוד. מלפנים כאמור יש המון מקום, וגם ה-V8 הבריא מלפנים, ניצב לפני הגלגלים הקדמיים, קדמי-מרכזי, אם תרצו. בתוך תא הנוסעים אפשר למצוא את העיצוב החדש של פרארי, שמרים את הקונסולה המרכזית גבוה, מפריד בין הנהג לנוסע, ומכיל עליו שלל כפתורים. יש כאן מתגי שליטה על תיבת ההילוכים, מסך עליו שולטים במערכת בקרת האקלים וכיוונון הכיסאות ועוד. אבל העין נמשכת בעיקר לשני דברים – מד סל”ד גדול במרכז לוח השעונים הדיגיטלי והמנטינו המפורסם.

 

אפשר כמעט לפספס את משטח המגע הקטן על ההגה – שאחראי להנעת המכונה הזו. לחיצה ארוכה עליו, והרומא מתעוררת, מתייצבת על סל”ד סרק וממתינה להוראות. המנוע נשמע היטב בתא הנוסעים, זו פרארי אחרי הכל.

יציאה לדרך פשוטה למדי. תיבת ההילוכים במצב אוטומטי, המנטינו על מצב נוחות, והפרארי מתגלגלת באזור התעשיה של הרצליה פיתוח, כמו עוד מכונית. על הכביש “המהיר” היא ממשיכה עם אותו רפרטואר. ברור שזה משהו אחר – המנוע חזק, המבטים לא פוסקים, אתה מוקף בשפה עיצובית שלא דומה לשום דבר אחר – אבל הרומא לא דורשת ממך כלום כרגע, מתגלגל על הכביש ב-100 קמ”ש על 1,600 סל”ד רגועים.

 

מה שמפתיע כבר עכשיו היא נוחות הנסיעה. היכולת הטכנית של פרארי מתבטאת היטב בבולמי הזעזועים האדפטיביים. היא מובדדת בצורה לא נתפסת את כל מה שיש לכבישי ישראל לזרוק אל גלגלי הענק שלה. גם הבידוד טוב כך שיש כאן תחושה של GT אמיתית. כזו שיכולה לשטוף הרבה ק”מ עם מעט עייפות או תשומת לב.

 

אדום אדום

אם אתה אוהב את הפרארי שלך בצבע הנכון, אז תשמח לשמוע שאפור-השקה שאותו לבשה מכונית המבחן, עולה 93,000 שקלים. אפשר לוותר. בינתיים, על רקע בחירת הגוונים של הפרארי הזו, הדבר הבולט ביותר הוא המנטינו האדום. הכפתור הקטן משנה את אופייה של המכונית באופן מורגש. זו לא קלישאה, הוא הופך את הרומא הזו מחתלתולה ידידותית לסוס בועט, בהינף אצבע. הוא שולט על איך המנוע הזה מגיב, איך התיבה צולפת, כמה מעורבות יהיה שלל המערכות כאן ועוד. אם עד עכשיו חיפשתי את הצד התרבותי והמהוגן של הפרארי הזו, עכשיו אני מחפש בדיוק את ההיפך.

 

אני לא מוצא שום סיבה להתעכב על ‘ביצועים’ במכונית עם יותר מ-600 כ”ס, כמעט 80 קג”מ ומהירות מרבית של יותר מ-320 קמ”ש. כוח לא חסר כאן וגם לא שום סוג של תאוצה בקו ישר. אני כן רוצה להתעכב על האיך ופחות על המה.

הבולטים ביותר כמובן הם המנוע והגיר, שחרר אותם לחופשי ותגלה מנוע שניזון אומנם משני מגדשים אבל לא שמע על השהיה כזו או אחרת. גם מול מנועי V8 כפולי מגדשים שמונחים בין גדולת הציל’. המנוע הזה מגיב בצורה מיידית, כמעט אטמוספרית, ולא מפסיק לדחוף עד למנתק. הקו האדום ב-7,500 סל”ד אבל הוא לא ממש מעניין כאן, התפוקה עבה, מיידית ומורגשת לאורך כל קשת הסל”ד. התיבה, שעד עכשיו היתה חלקה ומהירה, הופכת להיות מהירה כברק, מורידה קבוצות הילוכים בהינד עפעף ומעלה אותם אפילו  מהר יותר.

 

כל העוצמה הזו נשלחת אל הגלגלים האחוריים דרך דיפרציאל מוגבל החלקה אלקטרוני. כזה שיחד עם שאר מערכות הבקרה יודע להאיץ אותך מהפנייה בלי רבע סבסוב גלגל. במצבים החמים יותר, המערכות יודעות לאפשר לך פסיעה קלה תחת כוח ולפני שהן מיישרות אותך ומעיפות אותך לפנים. לחץ את המנטינו מעבר לסופו, אז מודיעה לך הרומא שאתה תלוי רק בעצמך. זה אתה, היא והעצים שבצד הדרך.

 

השם הוא לוקה

לפני עשור שמעתי את לוקה די מונטזמולו אומר שפרארי חייבת להשקיע באלקטרוניקה, שזה העתיד. בזמנו די נחרדתי מאמירה הזו, של מי שהיה הבוס הכול-יכול של פרארי. ברומא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון. גם כשאתה “נוהג על הבקרות”, פרארי מרגישה כמו משהו אחר לחלוטין. היא לא חותכת אותך בחדות, לא מפנה כתף ולא כועסת. הבקרות כאן מלטפות אותך לכיוון הנכון, מלוות אותך, נמצאות כאן בכדי לתמוך בנהג ולהחמיא לו. התפקוד של אלו הוא ברמה שלא חוויתי במכונית בלי הסמל המפורסם על כבישי ישראל.

ומחמאה עוד יותר גדולה, אפשר לחלק כשכל אלו מנותקות כאמור. למרות שזו לא מכונית סופרספורט של היצרנית, היא בהחלט מתנהגת קרוב לכך במצב האמור. מעבר למהירות האבסולוטית האדירה מה שמרשים כאן הוא החיבור. כשזה רק את והיא, אתה יכול להרגיש את האחיזה המכאנית האדירה, את התגובות המיידיות לכל אינפוט. ההגה לדוגמה קל במידה, מהיר אבל לא מדי, וברור לך בכל רגע נתון כמה אפשר עוד לדחוף. הבלמים הקרמיים מצידם, עם מהלך קצר ומדויק לדוושה, עומדים בכל דרישה בלי מאמץ.

אפשר גם להגזים, קצת או יותר, בכוונה. ותחת העומס הזה, אפשר לגלות גם את הנכונות להיעתר לכל גחמה של הנהג. היא שולטת בשפה מבינה מה כל עזיבה, לחיצה או דחיפה מבקשת, ומתמסרת לרצונות שלך, לדרישות של כל נהג על הכביש המפותל. רק שם, תחת העומס הזה, היא מרגישה מעט רכה מאחור. רוכנת ומרפה קצת יותר מהרצוי מאחורי קיצוני. זהו.

 

סיימת? היא חוזרת להיות אותה מכונית איכותית, נעימה ועגולה. אתה יכול להמשיך לאן שאתה רוצה עם כל הייחוד שיש בעולם, מבלי לשלם מחיר בנוחות. ברקע, תמיד מגרגר המנוע הזה, מגיבים הבלמים האלו, מלווה ההיגוי הזה והמנטינו. אתה אולי על כביש 6 עכשיו, בשיוט נינוח, אבל אתה יודע, שהרגע אחד, הרומא, והנסיעה הזו, יכולים להפוך למשהו אחר לגמרי.

נתונים: 3,855 סמ”ק, 620 כ”ס ב-7,500 סל”ד 77.5 קג”מ ב-3,000 סל”ד, 9.2 ק”מ/ל’, 3.4 ש’, 320 קמ”ש, 1,750,000 שקלים