תפסה אותי לא מוכן הפאסאט הזו, פשוט כך. זו לא מכונית חדשה לחלוטין, יותר מתיחת פנים קלה ועדכון מנועים ואבזור בטיחות. אולי בגלל זה לא הייתי מוכן אליה, אולי בגלל שהיא ושכמותה כבר מזמן לא נחשבות דבר הנכון בשוק המקומי, והעולמי.
משפחתיות גדולות כאלו, מכוניות מנהלים כמו שקראו להן פעם כאן, נמצאות בסביבה הרבה זמן, ואת מה שהן למדו, לאורך השנים, קשה להסתיר או לשכוח. כי התרגלנו, באמת, לפלטפורמות זולות שמקבלות עיצוב “שטח” כזה או אחר. כאלו שמסתירות את התוכן הבסיסי שלהן מתחת לאמירת הרפתקנות, כאלו שהן הדבר החם היום.
הפאסאט הזו, גרמה לי להיזכר כאמור, בערך של מכונית מקטגוריה גבוהה יותר. באותו כסף, הג’יפון של השכן, מתבסס על מכלולים פשוטים יותר. אני לא מדבר כאן בהכרח על מנוע, גיר או רשימת אבזור. אני לגמרי מדבר כאן על דברים אחרים משמעותיים יותר.
זה מתחיל מהכניסה לתא. הוא גדול, מרווח, הכיסאות עמוקים ונוחים. העיצוב האופקי של הדשבורד נע מצד לצד ומחזק את תחושת המרחב הזו. יש תחושה ברורה של איכות. בין אם זה ממערכת המולטימדיה הטובה, הטיפוגרפיה של המחוונים או משקל המנופים. לא, זאת לא בנטלי, אבל ליד ספורטאז’ כזה או אחר, זה לגמרי מרגיש ככה.
יש כאן טכנולוגיה למכביר. אחד העדכונים החשובים הוא המעבר למנוע ה-1.5 ל’ החכם של הקונצרן. יחידה קטנה מוגדשת וגמישה שיודעת גם לנתק שני ציל’ בשיוט בכדי לשפר את צריכת הדלק. עוד עדכון חשוב כאן הוא מערך אביזרי בטיחות אקטיביים שעובדים ביעילות הפולקסוואגנית המוכרת. ואם לרגע זה נשמע לך כמו קלישאה, אני ארגיע אותך. אני לא מחובבי הקונצרן, אבל יש דברים שפשוט מרגישים כאן נכון. זה אחד מהם.
על הכביש יחידת ההנעה הזו, בשילוב הגיר הזריז מייצרים ביצועים טובים למדי. מי שגדל בעידן שבו “בודי גדול צריך מנוע גדול” ייתקשה לעכל את הסיפור הזה. אבל נתון המומנט בשילוב בחירת יחסי-העברה חכמה מייצרים תשובה יעילה לרוב הסיטואציות על הכביש. ואם אנחנו על הכביש, כאן נח הבדל גדול נוסף מול הטוסון של הדודה.
זו מכונית נוחה. מאוד. המימדים, המשקל, הכיול ובידוד הרעשים, גורמים לק”מ לעבור מתחת לגלגליה בצורה נעימה ונינוחה. אין כאן שום פינה חדה, רק מערכת שעובדת היטב עם כל ההשקעה ב-NVH שאתה מצפה לה במשפחתית גדולה ואיכותית כזו. אין כאן שום דבר מלהיב, רק המון פרטים שמבצעים בצורה עגולה ושלמה. מופע סולידי ומרשים.
למרות כל הנינוחות והנוחות הזו, יש הרגלים שקשה לי להיפטר מהם, למרות שהרלוונטיות שלהם בעולם של בקרות, אוטונומיה ומידות צמיגים מופרכות, הופכת יותר ויותר פחותה. נסה לתפוס אותה מהצוואר ולאלץ אותה לתוך פניות בצורה מהירה ואלימה מדי, ותגלה תגובה קצת מופתעת. הכיול הרך, ההגה הקל, השהיית הדוושה, כל אלו ירימו מולך גבה, כמו שואלים – “באמת?!”.
כן, היא מאוד בטוחה, אוחזת, צפויה. באותה מידה היא גם מאוד לא מלהיבה. ועדיין, נהניתי איתה בכל רגע. מסיבות פשוטות מאוד. זו סדאן טובה, טובה מאוד. היא עושה כל מה שצריך בלי להתלהם. יש מקום מלפנים ויש מקום מאחור. יש תא מטען ענק. הביצועים טובים, תחושת האיכות מופגנת ואתה מרגיש שאת מקבל תמורה לכל שקל שאתה נותן כאן. וכן, כנהוג במותג היא יקרה מעט מן המתחרות. אבל זה לא העניין כאן.
העניין כאן, שבמחיר של פנאי-בינוני (תרתי משמע) אתה מקבל מכונית, טובה. בהרבה. כזו שהשקיעו באיך היא מרגישה יותר מאיך שהיא נראית. מכונית שבה הכסף שלך הלך למקומות הנכונים ולא על עוד מיגון-כאילו-ג’יפ מפלסטיק שחור. משפחתית גדולה והגיונית, בעולם שמפסיק להיות כזה.
נתונים: 1,498 סמ”ק, 150 כ”ס בין 5,000 ל-6,000 סל”ד, 25.5 קג”מ בין 1,500 ל-3,500 סל”ד, 14.3 ק”מ/ל’ (מבחן), 8.7 ש’, 220 קמ”ש, 183,000 שקלים