יש לי זכרונות חיוביים מאוד משילוב השמות הזה, רנו קליאו ספורט. עיקרו ממבחן שהתרחש לפני לא מעט שנים, מאחורי ההגה של הדור השלישי האהוב. גם הדור הדור הרביעי זכור לי. הוא לא הלהיט כמו הקודם אבל עדיין השאיר חיוך על הפנים. כי לא מעט השתנה בדור הרביעי – עם חמש דלתות, תיבה אוטומטית ומעבר למנוע קטן ומוגדש – קליאו RS התברגנה לה.
ועכשיו, מבחן לקליאו RS המחודשת (שנחתה בארץ לא מזמן) בא טוב – רנו קטנה וחמה היא תמיד סיבה למסיבה, על אחת כמה וכמה שמדובר בגרסת הטרופי המחודדת.
טרופי
נזכיר שהקליאו RS מוצעת עם שלושה כיולים לשלדה – ה’ספורט’ שהייתה אמורה לאזן בין נוחות לביצועים בכביש המפותל וה’קאפ’ (מעט יותר מחודדת) הגיעו לארץ בעבר, אך כעת מגיעה רק גרסת ה’טרופי’ שלטענת רנו ממקדת את הקליאו למסלול. הטרופי זוכה להנמכה של 20 מ”מ מלפנים ו-10 מ”מ מאחור, חישוקי 18 אינץ’ נאים ולתוספת הספק שמעמידה את התפוקה על 220 כ”ס (ב-6,050 סל”ד, תוספת של 20 כ”ס) ו-26.5 קג”מ (ב-2,000 סל”ד). בהילוך הרביעי והחמישי מקבלים תוספת של כ-2.0 קג”מ נוספים במצב גדישת-יתר. נשמע טוב.
בדרך
אני ניגש לקליאו והדבר שהכי בולט זו העובדה שהמכונית הזו לא בולטת בכלל. זה לא שחסרים לה אלמנטים שמושכים את העין – פגוש אגרסיבי יותר מלפנים, סידור נאה לפנסי הערפל, דיפיוזר מאחור או החישוקים הגדולים – אבל השינויים ביחס לגרסאות הרגילות (שבעצמן נראות די כוחניות) קלים יחסית. הצבע השחור של רכב המבחן העלים כמעט את כל קימורי הגוף והתוצאה הסופית, ואני לא בטוח שהתכוונו לזה ברנו, הייתה סליפרית מושלמת.
לא עובר הרבה זמן מרגע שיצאתי לדרך ואני מבין שאת המחיר על ה’טרופי’ הקליאו הזו פודה בנוחות הנסיעה. ה-RS טרופי נוקשה, מאוד מאוד נוקשה. התיבה, עדיין אותה כפולת מצמדים של רנו (6 הילוכים), משפרת את תנאי המחיה בעיר ובפקקים אבל מציגה אופי פעולה גס – עם רעשים מכאניים וחבטות מדי-פעם. באופן כללי התיבה הזו “עושה את העבודה בשבילך” אבל לא מרשימה בנסיעה מנהלתית עם תגובות והעברות איטיות לפקודות רגל ימין והורדת הילוך גם בשיוט (אז גם יש רמת רעשי רוח וכביש גבוהה) כשלא נראה שיש צורך בכך.
גם תא הנוסעים מציג אופי מעורב – הוא נראה פשוט למדי (עם חומרים והרכבה סבירים), ודי זהה לזה של כל קליאו מן השורה – אבל מוסיף מושבים טובים ותומכים והגה שמנמן ונעים לאחיזה ובכלל רמת אבזור נאותה. המרווח טוב מלפנים ומספק מאחור וגם תא המטען מציע נפח נאה.
הגעת ליעד
פיתול ראשון וכל המערכות (שלי, לא שלה) נכנסות לכוננות מוגברת. הדבר הראשון שבולט זה הטרן-אין החד והמהיר, המכונית הזו פשוט רוצה להיכנס לפניות, ורמת האחיזה שמתגלה אחר-כך גבוהה מאוד (בין היתר תודות לצמיגי מישלן פיילוט סופר-ספורט). כמעט בכל פניה הקליאו הרשימה, דרשה לכייל מחדש את הידיים להגה המהיר שלה (משקל סביר ודיוק טוב) ופשוט בקשה עוד. המתלים הנוקשים החזירו דיבידנדים ושמרו על מרכב מאוזן עם זוויות גלגול שטוחות וריסון מצוין. על הכיול הזה משלמים בכבישים משובשים, איתם הקליאו לא מתמודדת היטב, מקפצת ונעה על גבנוני האספלט.
בכביש הציבורי ובמסלול הזנב משתף פעולה (בעיקר בעזרת דוושת הבלם) אך עד גבול מסוים. בלי פרובוקציות קיצוניות ברור לחלוטין שרנו כיילה את הקליאו לתת-היגוי בטוח ויעיל עם זנב נטוע. יחד עם מערכת המדמה דיפרנציאל מוגבל החלקה באופן אלקטרוני שפועלת היטב, התקבלה מכונה קטנה ומהירה שמכוונת בעיקר לנהיגת “מסלול” נקיה ופחות לשעשועי אחיזה קלים. לכל אורך הדרך הבלמים הרשימו בעוצמתם ובעמידות לדעיכה, אך פחות אהבנו את אופי פעולת הדוושה – קלה מאוד ברבע הראשון של המהלך וקשה לאחר מכן.
המנוע והתיבה עשו עבודה טובה במצבים האלה – כשההילוך הנכון משולב ישנה השהייה קצרה מרגע הלחיצה על הדוושה ועד שהכוח מגיע, ואז המנוע דוחף את הקליאו ביעילות קדימה, אך עם צליל תעשייתי ולא נעים. ההעברות במצב הידני היו מהירות דיין (הקליאו לא תעביר הילוך בעצמה רק במצב “מרוץ”), אך המצב האוטומטי (גם כשמצב ‘ספורט’ משולב) הרגיש איטי ומיותר לגמרי בנהיגה שכזו. הבדלים משמעותיים ביכולת בין המצבים השונים של המכונית (רגיל, RS ו”מרוץ”) כמעט ולא הורגשו.
גביע
רנו קליאו RS טרופי דורשת מהנהג שלה לא מעט פשרות בחיי היום-יום, למרות שעל הנייר היא שימושית יותר ממתחרותיה בזכות מרכב חמש דלתות ותיבה אוטומטית. היא מחזירה את החיוך בכביש המפותל אבל מכוונת באופן ברור לבעלי מנוי חודשי במסלול. אם אתה כזה, או מתכוון להיות אחד, קשה לחשוב על מכונה ממוקדת יותר בגזרת המחיר הזו. כלי יעיל מאוד בכל הקשור ליצירת מהירות נטו. באופן אישי הייתי מוכן להקריב קצת מהירות בשביל יותר חיבור ומשחקיות.
נתונים: 1,618 סמ”ק, 220 כ”ס, 26.5 קג”מ, 1,279 ק”ג, 9.1 ק”מ לליטר (במבחן), 165,990 שקלים
