אף אחד לא ממש אוהב לקום מוקדם בשבת בבוקר, אבל לפעמים, זה פשוט שווה את זה. עדיין לא ידעתי את זה בחמש וחצי בבוקר כשאני וזוגתי קמים בהתרגשות לקראת הטיול של מועדון הונדה. כל הפעולות עובדות די אוטומטית. לובשים את ציוד המגן, מחברים את אוזניות ה-cardo, לוקחים תיק קטן ומניעים את ה-CBR650F בדרך לקיסריה.
בדרך לנקודת המפגש, תוך שאני מתעורר אט-אט, עלו לי חששות בנוגע לטיול. קיוויתי מאוד שהולך להיות מסודר, מרווח ושאנשים שם לא יטוסו במטרה להרשים ויגרמו לתאונות. בנוסף, אני לא חובב גדול של צפיפות. את הרכיבות שלי אני מעדיף במתכונת מצומצמת ולא צפופה.
בשעה 07:55 הגענו למתחם הגולף בקיסריה שם חיכו כמה עשרות כלים ונקודת הרשמה. האירוע הזה כנראה לא יהיה המוני כמו שחשבתי. חניתי את ה-CBR והלכתי לעורר את עצמי סופית בפינת הקפה שצפתה אל מסלול הגולף.
לא המוני אמרתי? בזמן ההמתנה, מגרש החנייה התמלא ברוכבים וכלים והחששות עלו מחדש. לקראת היציאה התבצע תדריך לכלל הרוכבים, הסבר על המרשלים ותפקידם, ומה עושים כשיש בעיה. החששות מרכיבה המונית נרגעו קצת ובאמת כבר רציתי לצאת אל הדרך. ואז בדרך לאופנוע עובר על שורות הכלים אני מבין שיש כאן יותר ממאה כלים. יהיה מעניין.
בדיוק כמו בתדרוך יצאנו אט-אט ממגרש החנייה לכיוון כביש החוף והבנתי שהשד לא נורא בכלל. אנשים נסעו בזהירות רבה והצוות של הונדה עבד כמו מכונה משומנת. מכוונים את כל הרוכבים האלה בדיוק לאן שצריך ובקצב שצריך. אני חייב להגיד שזה מחזה מרהיב לראות למעלה ממאה אופנועים מרעידים את כביש החוף. לא מחזה שכיח.
בדרך לנקודת העצירה הראשונה נסענו דרך כביש בית-אורן. מי שלא מכיר את הכביש הזה חייב לעצמו סיבוב שם. אולי לא מדובר על האספלט הכי טוב בארץ, אבל מדובר בכביש טכני עם מגוון פניות ונוף עוצר נשימה.
לאחר נסיעה של בערך שעה וחצי, הגענו לנקודת העצירה הראשונה, חוף אכזיב. אווירת השאנטי המקובלת באזור טולטלה קלות כששיירת האופנועים עברה בכביש הגישה הצר. המבטים הפעורים של הרוחצים בחוף אישרו לי ששיירה כזו היא מחזה נדיר. שוב מנוחה ותדלוק הגוף ביום החמים הזה וגם קצת מתיחות לאיברים שהחלו לדאוב.
הפעם אנחנו בדרך למצפה מונפורט. בתוכנייה הבטיחו כבישים לא שיגרתיים ודי קיימו. אחריי סיבוב קצר למרגלות ראש הנקרה, הגענו לצומת כברי ומשם טיפסנו לכיוון הכפר הקתולי מעיליא. נכנסנו ליישוב ונסענו לכיוון מצפה הילה. אני מכיר את האזור טוב מאוד וכבר די בטוח לאן המסלול ימשיך.
אבל אז אנחנו פונים להגיע לכיוון שביל עפר צר וצפוף עם סיבובים מורכבים. זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו כי הגוף שלי כבר מתחיל להתחנן לעוד עצירה ושביל העפר הזה הוא לא הסביבה הטבעית לשום דבר עם הכיתוב CBR על הפיירינג. בסופו של שביל הגענו למצפה והחבר’ה של הונדה דאגו (שוב) למה שצריך בסיטואציה הזו, דברים קרים, מעוררי מלאי אנרגיה לגוף.
השיירה ממשיכה בדרכה ואני מתחיל להתרגל לקצב והמודעות שדורשת נסיעה בשיירה כזו. באמצע הדרך אני מוריד את המבט למד הדלק ומבין שאני מתחיל להיות בבעיה. דאגתי לאנרגיה לגוף שלי אבל גם ה-CBR צריך את מנת האנרגיה שלו. מסתבר שאני לא היחיד שלא שם לב למחוג הדלק – ואני נפרד מהקבוצה עם עוד כמה רוכבים שנמצאו באותה בעיה כמוני. תוך כדי התדלוק חבר אלינו חבר צוות של הונדה שמנע מאיתנו להתברבר וליווה אותנו כל הדרך אל נקודת המפגש. הופה, סוף-סוף אפשר לתת קצת גז. נפער פער ביננו לבין הקבוצה ופערים כידוע צריך להדביק. ה-CBR מתגלה כתענוג אמיתי, מציע כוח זמין ושימושי ולא מאיים לרגע. וכך דווקא לקראת סופה של הנסיעה הזו, אני מוצא את עצמי מחייך מאוזן לאוזן בתוך הקסדה על כביש הצפון המשובח.
הנסיעה הארוכה והאיטית יחסית לא קלה. למזלי הייתי יכול לקשקש כל הדרך עם החברה מאחור דרך דיבוריות ה-cardo שלנו. מדובר בדגם packtalk זוגי אשר יכול לחבר כמה מכשירים (עד 15) בטכנולוגית DMC ובעצם משמש כאינטרקום פתוח קבוע בין המכשירים. אני מאלו שאוהבים לדבר אל עצמם בקסדה, אבל עוד יותר כיף שמישהו שומע ומדבר אתך. אני חושב שאם לא הייתי עם מורכבת ודיבוריות הנסיעה הארוכה והמהירות הנמוכה היו מקשים עליי את היום משמעותית. אבל תכלס גם אם לא, כנראה שפשוט הייתי פותח רדיו ומנעים את זמני.
היום מתקרב לסופו אנחנו כבר חלק מהקבוצה (שוב לאחר התדלוק) שמטפסת כעת לכיוון הבית בקצה הנוף שם סומנה נקודת הסיום של הטיול. המקום נמצא ביער ביריה והדרך המובילה אליו ייחודית. כביש צר ומפותל כדבעי העובר בין יער עבות. ככל הממשיך הטיפוס הנוף הולך ומהפנט אותך יותר.
המקום עצמו מדהים. מומלץ מאוד לסיים שם טיול. ההתרפקות על הפוטונים הייתה בדיוק מה שהייתי צריך אחרי הרכיבה הזו, האווירה כיפית והאוכל פשוט משובח. כולם מחויכים ומותשים מהטיול הלא קצר הזה אבל אצל כולם החיוך לא יורד מהפנים.
זו הרגשה מאוד מיוחדת לצפות בקבוצה של אופנוענים כזו. מנערים ועד למבוגרים, מכלים דלי נפח ומשקל ועד גולדווינג – כל אחד מצא את מקומו הנכון בטיול הזה וכולם שותפים לחוויה הנפלאה הזו. מעל הכול מנצח הצוות של הונדה שדואג למענה לכל צורך ולאווירה טובה באופן כללי. שאפו.
