ימאהה MT10 הזכיר לי שלפני לא מעט שנים, בשלהי שנות השמונים, כתב ראסל בלגין*, אחד מעיתונאי הרכב הנערצים בעולם, טור שנחרט בזיכרונם של רבים מקוראיו. בטור ההוא בלגין ז”ל הצהיר שכשברגע שיש התלהבות רבתי ממשהו, המחסומים שלו יורדים אוטומטית. באותו הרגע, כך טען, הוא מתחיל לתהות באמת האם מדובר במשהו מיוחד באמת, או בתרבות העדר במיטבה.
את האמירה הזו העתיקו עשרות עיתונאי רכב מאז, גם כאלו ישראלים, ואני חושש שאני עומד להיכנס לרשימה המפוקפקת הזו עכשיו. ומי שגורמת לי לעשות זאת, זו משפחת ה-MT של ימאהה. עושה רושם שאנשים ממש מתחברים לקונספט הזה ומספרי הכלים על הכביש מוכיחים את זה לגמרי. אבל אני הקשתי – כמה זה קשור באמת לגאונות הנדסית וכמה לגאונות מיתוגית (“הצד האפל של יפן”)? האם יש כאן באמת כזו בשורה? רכבתי, הבנתי ואת שלי עשיתי. העידן הזה מקדש אריזה פרסומית חכמה הרבה יותר מתוכן איכותי. המחסומים ירדו, ה-MT, נשאר בחוץ.
ואז הגיע ימאהה MT10 בשנה שעברה. כל ההצהרות על הצד האפל פתאום קבלו משמעות כשימאהה החליטו לבנות סטריט-פייטר בדרך הראויה היחידה – לקחת סופרבייק להפשיט אותו ולשלוח אותו לכביש. האופנוע הזה היה מבחינתי הארה. סוף-סוף היפנים מורידים את הכפפות ונותנים לעולם סטריט-פייטר שאפשר להזכיר בנשימה אחת עם מה שאפריליה וב.מ.וו מציעים, לדוגמה.
והם עשו את זה בדרך היפנית. עם מידה נכונה של אטרף משולבת בהמון היגיון יפני. הכלי עבד עגול, נעים ומרשים וכשביקשת ממנו, הוא הראה יכולת חוליגנית משובחת. בדיוק כמו שאופנוע כזה צריך להציג. כי אולי אני מספר לך עכשיו שזה R1 בלי פיירינגים, אבל האמת היא שזה פשוט לא נכון. ימאהה MT10 מבוסס על ה-R1 אבל ימאהה עבדו הרבה על להפוך אותו לכלי נעים ושימושי יותר ביום-יום ויש כאן המון חלקים שונים. אני זוכר את התלונה היחידה שלי לגביו, משהו זניח לגבי תגובות ואופי מנוע הקרוספליין בסל”ד הביניים.
ואפשר למחוק אותה כבר עכשיו, את התלונה הזניחה ההיא. כי במסגרת מתיחת הפנים הזו ימאהה החליקו קצת את אופי המנוע בנקודה המוזכרת ועל הדרך גם כיילו מחדש את שלושת מפות ההצתה. אז כאן למעשה הכתבה הזו אמורה להסתיים. נייקד מבוסס סופרבייק יפני כשהבעיה הקלה היחידה שהייתה לו תוקנה. להתראות.
עד כאן
אז מה עושים עם אופנוע חדש יחסית שאין באמת מה לשפר בו? מרחיבים את קהלי היעד אליהם הוא פונה. וכך עשו באמת ימאהה ובהשקה הוצגו לנו שתי גרסאות חדשות של ימאהה MT10, האחת פונה קצת יותר לכיוון הטורינג, השניה מדברת בשפה של אנשים שבאו מעולם הכביש הספורטיבי הקיצוני. האחת עם מיגון רוח טוב יותר, תיקי צד ומתקן ל-GPS, השנייה עם מתלים חצי-אקטיביים של אולינס ולוח שעונים שהגיע הישר מה-R1M.
400 ק”מ של כבישים מפותלים לאורך החוף ולתוך ההרים במקום המטורף הזה שנקרא קייפטאון. ידעתי שמתישהו במהלך הרכיבה הזו הברך שלי (שם אני סוחב פציעה כבר שלוש שנים) תבגוד בי. איזה מזל שאנחנו מתחילים את הרכיבה על הטורינג.
ממש – טורינג לא טורינג יש כאן 160 כ”ס ו-11.3 קג”מ והאופנוע הזה הוא הרבה יותר ספורט מטורינג. מיגון הרוח עושה עבודה טובה, ויש גם בקרת שיוט ושני תיקים מאחור, שאתה שוכח ברגע שאתה משחרר את הקלאץ’. כמו כל סטריט-פייטר טוב, גם ימאהה MT10 מחלק אותך בתנוחה מאוד יעילה עליו – פלג הגוף התחתון בתנוחה קצת קרבית, כזו שמאפשרת שליטה טובה וחביקה של המיכל ופלג הגוף העליון, מעט זקוף עם הידיים שלוחות לכידון רחב וגבוה (לא רחב מספיק לטעמי). נוח, ואני יכול לספר לך כבר עכשיו שהיה נוח עד סוף היום.
אבל הטורר לא באמת בא להציק לגולדווינג. יש כאן את שלדת היהלום שהגיעה מ-R1 ומזלג בשרני בקוטר 43 מ”מ מלפנים. חבר את זה לבלמים רבי עוצמה ורגש ואתה מקבל אופנוע שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אתו. בכל אספקט דינאמי, אם זו תאוצה, בלימה, היגוי או יציבות, הימאהה משדר לך – הכול בסדר אפשר יותר, עם פידבק מצוין מהמכלולים, מהאספלט. והכול קורה בתנוחה הגיונית, כזו שלא מחייבת אותך לקליפ-און בלתי מתפשר. מהירות נעימה ויעילה. אין על סטריט-פייטר טוב. פשוט אין.
והמנוע הזה, אחרי מתיחת הפנים הזו תמו כל טענותיי אליו, הוא מתחיל לדחוף בסל”ד נמוך עם תחושות וצליל שמזכירים קצת וי-טווין ומקבל את הסיבוב הארבעה צילנדרי ככל שאתה מטפס בסל”ד מייצר כוח ונהמה שיספקו כל בר דעת. על הכביש המהיר, בדיקה סטנדרטית, שלישי? עולה, רביעי? עולה, חמישי? גם עולה. איך אפשר שלא לאהוב אופנוע כזה.
יכולת הספיגה מחד וההתמודדות עם עומס של המתלים, קבלו ממני גם הם שבחים. האספלט לא תמיד מושלם בדרום-אפריקה, אבל הוא לא ממש הצליח להוציא את הטורינג הזה משלוותו. הכיול המקורי קשיח במידה ומצליח לפגוע בנקודה החמקמקה הזו, של להיות נוח מספיק מבלי להיות רכרוכי. וזה מעביר אותי בדיוק ל-SP.
עד הקצה
לאופנועים יש טקסי חיזור ברורים מאוד, החכמים מבין הכלים יודעים טוב מאוד למה אנחנו נגיב ולאן נרוץ. עכשיו ימאהה MT10 עם מתלים שכתוב עליהם אולינס, לוח שעונים שנראה כאילו ירד מאופנוע גרנד-פרי וצבע בגוון מט-כחלחל. אתה מוצא את עצמך נמשך כמו פרפר לאש, מנופף בכרטיס האשראי תוך מלמול וריור סימולטני: “אולינס… יו… רוסי…. וואהו…”
כמוך כמוני. 200 ק”מ של גז משובח על הטורינג ואני לא מפסיק לחשוב על ה-SP. הרכיבים המוזהבים האלו מושכים, אין מה לדבר. המערכת כאן היא חצי אקטיבית ונשלטת על עשרות הכיוונים ושילובים שהיא מציעה, מלוח השעונים. יש שני מצבים קבועים מראש A1 ו-A2. הראשון קשיח יותר מהשני ובשניהם המתלים מגיבים באופן בלתי פוסק לפני הכביש, לפי דגימה של 100 פעם בשנייה.
מעבר לשני המצבים האלו יש גם שלושה מצבים בהם אתה יכול לשנות את שיכוך הכיווץ והחזרה לפי טעמך האישי כשבשלושת המצבים האלו פעולת המתלה אינה אקטיבית. ואם כבר נכנסנו לאלקטרוניקה ה-SP מאפשר לך לתפור ולבחור בין כמה מצבי רכיבה בהם אתה יכול לשלוט על מפת ההצתה של המנוע, דרגת ההתערבות של מערכת בקרת המשיכה ומצב המתלים.
שלושה דברים ברורים מהשנייה שאתה מתחיל זוז עם ה-SP. הראשון, ברור לך שאתה מתגעגע למיגון הרוח של הטורינג. השני זה שהמנוע גם כאן פנינה. השלישי – מה זה בפה שלי? לא ידעתי שסתימה יכולה לנשור. כן, האופנוע הזה קשה. גם במצב הרך יותר בין שני המצבים הקבועים מראש הוא קשה שלא לצורך. אני נזכר עכשיו בפניה שמאלית ארוכה אחת, מהירות שתכניס אותך לכלא, אני מאחורי עוד עיתונאי ושנינו על הזנב של המוביל. סדרת גלים קטנים אך רצופים ואני זוכר את הראש שלי מתנער מעלה-מטה. לא ניתוק מגע, האופנוע יציב אבל זז בתדר מטריד על הגלים הקטנים. מי צריך, את זה חשבתי לעצמי וירקתי עוד סתימה אל האוויר הדרום-אפריקאי. יש גם מסלולי מרוץ שהכיול הזה יהיה קשיח מדי עבורם.
כמובן שאתה יכול לגלוש לתוך התפריטים ולתפור לעצמך את המתלים לפי הדרישות הספציפיות שלך. מצד שני, אתה יכול לקחת את הטורינג ופשוט לתת גז. אז מה? אין שום יתרון במתלים החצי-אקטיביים של אולינס? יש. אם תדחק אותי לפינה אגיד לך שבמקומות מסוימים, בעיקר בבלימות לתוך פניה ותאוצות חזקות החוצה ממנה, ה-SP הרגיש, קצת, יותר מחובר ומוצק מהטורינג במצבים האוטומטיים של המערכת. אבל צריך לזכור, הטורינג הוא אותו אופנוע בבסיס, עם כיול מרשים מאוד למתלים בכל סיטואציה. יש לו גם את בקרת המשיכה המעולה שיש ב-SP (עם צורת התערבות עדינה מאוד) את אותו קוויק-שיפטר, ואותה יכולת בסיסית ליישר פיתולים ולמרוח לך חיוך אדיר על הפנים. והוא לא דורש ממך שום התעסקות ושום הקרבה.
עד הבית
וגם לא את תוספת המחיר. ימאהה MT10 הבסיסי ושתי הגרסאות שנוספו לו, כבר כאן בארץ הקודש. המחירים מתחילים ב-100,000 שקלים לדגם הרגיל, ממשיכים ל-105,000 שקלים עבור הטורינג ונגמרים ב-110,000 שקלים ל-SP. נשבע לך שאתה לא צריך את ה-SP על רכיביו המוזהבים. ואני מבטיח שתוספת התשלום שדורש הטורינג לעומת הדגם הבסיסי, תראה לך הגיונית בכל פעם שתצא מהעיר.
ימאהה MT10 כמו שבוודאי כבר הבנת הוא אופנוע משובח. אחד כזה שאתה לא רוצה להפסיק לרכוב ולדחוף, גם כשהברך הפצועה שלך, מקבלת ממדים של מלון והכאב חותך אותך מבפנים. קשה לפספס כשלוקחים סופרבייק מורידים ממנו את הפיירינגים ושמים עליו כידון גבוה יותר. קשה. כך שמבחינתי, המחסום מורם לכבוד האופנוע הזה והוא בהחלט רשאי וגם נכנס, פנימה.
בלגין ז”ל כתב את הטקסט המפורסם שלו על אחד הרכבים האייקוניים שהיו אז בעולם. היות ומדובר ברכב אייקוני, הוא כאן עדיין, 15 שנה אחרי שבלגין נפטר מסרטן. אני לא אומר את שמו של הרכב כאן, כי עם כל הכבוד לימאהה הזה, אי-אפשר להזכיר את שניהם באותה הנשימה. מצד שני, אם ימאהה MT10 גרם לי להיזכר בטקסט ההוא של בלגין ז”ל, כנראה שמדובר באופנוע מיוחד למדי.
נתונים: 4 צילינדרים, 998 סמ״ק, 160 כ״ס ב-11,500 סל״ד, 11.3 קג״מ ב-9,000 סל״ד, 210 ק״ג (רטוב), 100,000 שקלים
*ראסל בלגין (1958-2002) היה אחד מעיתונאי הרכב הנערצים בעולם. הוא כתב עבור המגזינים המובילים בעולם (קאר, אוטוקאר, איבו בין השאר) וחלק מכתביו אף תורגמו ופורסמו בעיתונות הרכב הישראלית. בלגין, היה אחד מחבריו הקרובים של איירטון סנה. הוא נפטר ממחלת הסרטן בגיל 44.