ק.ט.מ דיוק 200 ארוך טווח – המספרים:
כמה ק”מ עברנו החודש: 1015 ק”מ
כמה ק”מ סה”כ: 6,170 ק”מ
צריכת דלק חודשית ממוצעת: 23.2 ק”מ/ל’
הפתעות: לא מוצאים שום סימן להתעללות
כמה הוא עלה החודש: 0 שקלים.
הוצאות מאז שהגיע אלינו: 560 שקלים (טיפול הרצה)
אני מסתכל על הדיוק הקטן מבעד ללכלוך והאבק שדבק בו בחצי שנה האחרונה. מנסה למצוא פגם. אבל עם כל כך הרבה לכלוך קשה לראות משהו. צריך לזכור שהוא צלח את כל השלוליות שנקוו כאן בימי הגשם של החורף האחרון. צריך לזכור שהוא נסע לא מעט בשטח. צריך גם לזכור שהיונים של דרום תל אביב אוכלות כנראה טוב, מאוד.
עצירה אחרונה
אז העצירה האחרונה שלנו שניה לפני שהוא חוזר לביתו, היא במוסך של גילי עוז. גילי הוא חבר טוב, הכרנו בליגת מרוצי הקטנועים השוקקת שהייתה כאן בתחילת העשור הקודם. אתה יודע, פעם לא היה חוק ספורט מוטורי, היה פשוט ספורט מוטורי. אבל אם נחזור לענייננו המוסך של גילי הוא כמו בית שני עבורי. כשאני חולה ואשתי לא רוצה שאני אדביק את הילד – אני ישן שם. באמת.

אז לעצור לשטוף אופנוע אצל גילי זה משהו מאוד טבעי עבורי. אבל השטיפה הזו הייתה שונה. כי המטרה כאן לא הייתה לנקות את האופנוע, אלא לגלות פגיעות, כשלים, או בלאי שמסתתר מתחת להררי הלכלוך (ואל תשכח את היונים…). אז הקרצוף החל, והק.ט.מ החל לחייך שוב ולהראות סימני חיוניות. הלבן הפך לבן שוב, הכתום חזר לצעוק והאופנוע נקי ונראה כמו חדש.
היות ולא יצא לי להפיל אותו אפילו פעם אחת – כל החלקים שלמים ובמקומם. אין שריטות ואין מכות. נזכרתי ברכיבות השטח הספורות שעבר וירדתי לבדוק את החרב התחתונה, כלום, נותרה איתנה במקומה. אבל רגע, מה זה, הופה, הסופית של האגזוז השתחררה קצת וצריך לחזק אותה בחזרה. ויש עוד משהו, בגלל שעשיתי כל מה שאני יכול בשביל להזניח את האופנוע הזה, הקפדתי לשים את כל הצרור שלי מחובר למפתח בזמן רכיבה. חלקי הפלסטיק של הצרור השאירו סימני שחורים קלים על תפס הכידון.

נו טוב, ממשיך לסרוק – גלגלי שיניים ושרשרת בסדר גמור, לא מוצא כלום, הכול במקום, הכול עובד כמו ביום הראשון. אני קצת מצטער עכשיו שלא הקשבתי יותר לעומק להנחיות של זיו כשקיבלתי אותו: “אנחנו יודעים שאתה הולך לנסות להרוג את האופנוע הזה, רק עשה טובה תעשה הרצה כמו שצריך”.
ובכן את ההרצה ביצעתי בדיוק כמו שהתבקשתי, אבל בכול הקשור להרוג אותו אני מודה שנכשלתי. כל השעות על הקו האדום, כל העומס שניסיתי לייצר עליו והוא אפילו לא גמל לי באיבוד גרם שמן אחד. אני מרגיש קצת צער, שלא לקחתי אותו לסשן פעלולים – זה בטוח היה נגמר בכמה נפילות והייתי יכול להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. האמת היא שאני מטיל את האשמה כאן על גילי. בניתי עליו בכל הקשור לפעלולים עם האופנוע הזה. הוא רוכב מוכשר מאוד ומתאמן הרבה על שהיה על גלגל אחד. לא היה לי ספק שנצא לכמה סשנים של סטאנטס על האופנוע הזה, אבל גילי נפצע ולא היה זמין לשטויות שלי. אז אין צלקות, ואין בעיות ואין ברירה אלא לעלות עליו עכשיו ולצאת לכיוון תל אביב ולמסור אותו בחזרה לזיו.
בדרך חזרה
הדיוק הקטן מכיר היטב את הציר בין הרצליה לתל אביב וכאן הוא בילה את רוב הזמן שלו. לתנוחת הרכיבה ששמה אותך בתנוחת שליטה טובה על הכידון הקדמי אבל לא גורמת לך להתכופף התחברתי מהשנייה הראשונה. למכלולים שמשדרים איכות יחסית למחיר הנמוך כאן, גם. לא מתתי ואני לא מת עדיין על הצמיגים המקוריים ואני חושב שלקטום הזה מגיע סט קצת יותר דביק. ואם בתלונות עסקינן – לא אהבתי את הלהיטות של שעון הדלק לדווח שאין דלק במיכל. אם קראתם את הדיווחים הקודמים אתם יודעים שהוא קצת היסטרי.
למנוע לקח לי זמן להתרגל. אם אתה רוצה להתקדם איתו מהר יחסית את צריך לסחוט אותו, לנגן על ההילוכים ולתת לו לרוץ אל הקו האדום. אתה לא חייב, אפשר לחיות בטווחי הביניים בזכות יחסי ההעברה הקצרים. אבל אותי הדיוק הקטן, לא הפסיק להדליק. משהו בממדים ובמשקל הנמוך, משהו בתנוחה האידאלית, משהו בו גרם לי לדחוף אותו כל הזמן אל הקצה, אל גבולות המנוע, אל גבולות האחיזה של הצמיגים.

על איילון אני מפליג בדמיוני ותוהה מה הייתי עושה אם היה לי עוד זמן איתו. וישר קופץ לי לראש האתר של רוק בגורוס. למי שלא מכיר, רוק בגורוס הוא אחד מרוכבי הסטאנט הנחשבים בעולם בשנים האחרונות ואת רוב הרעש שלו הוא עשה על ק.ט.מ 200 משופר לפי טעמו. זה הזמן אולי לספר שיצא לי לחטוף סיבוב קצרצר על האופנוע של בגורוס ואני יכול לדמיין איתך עכשיו מה הייתי עושה לק.ט.מ הקטן הזה.
כתבות קודמות על ק.ט.מ דיוק 200:
איש עם דיוק: ראיון עם רוק בגורוס.
דיווח שלישי: שלא ייגמר (הדלק) לעולם.
לבגורוס יש אתר בו הוא מוכר את החלקים שבונים למעשה את אופנוע הסטאנטס שלו. אז אין שום מניעה מלקחת את הדיוק 200 הזה, להיכנס לאתר ולהתחיל להפוך את הדיוק הקטן לאופנוע סטאנטס מקצועי. זה אומר שאפשר לקנות ישירות מהאלוף הזה את גלגלי השיניים הנכונים, את ידית הבלם הנוספת לשליטה על הבלם האחורי את הווילי-באר, את גשר החיזוק לרגליות האחוריות, את הרגליות המיוחדות על הציר הקדמי ועוד כל אלו תמורת כמה אלפי שקלים. מה שצריך להשלים לבד זה את האקרפוביץ’ שיש על האופנוע של בגורוס, עוד כמה חיזוקים, התאמה של קליפר נוסף לבלם האחורי וזהו פחות או יותר. תתאים את המושב ואת המיכל לטעמך האישי ויש לך אופנוע סטאנטס ונגמרו לך ולי התירוצים.

אבל גם בלי השינויים האלו האופנוע הזה הוא חבר נאמן למדי בכל הקשור ללמידת רזי הווילי, הסטופי והסלייד. שוב משחקים לטובתו המכלולים האיכותיים (ביחס למחיר כן?), תנוחת הרכיבה והמשקל הנמוך. נהנתי מאוד לשפר עליו את היכולות שלי והייתי שמח להמשיך לעשות את זה.
הגבולות של האופנוע הקטן הזה נקבעות בגלל המנוע. מי שצריך להגיע מהפריפריה לתל אביב לא יתלונן אבל מי שצריך לעבור מרחק גדול יותר עלול להרגיש שהמהירות המרבית (136 קמ”ש) עלולה לא להספיק לו. זה לא הכלי לקחת עליו את האישה לטיול ברמת הגולן. ממש לא.
הגענו
הנסיעה הזו עברה מהר. במדידות שונות גיליתי שלוקח לי בדיוק 12 דקות להגיע עליו מהבית למשרד. 12 דקות. הוא מתמודד מצוין עם תוואי עירוני, צפוף וקשה ככל שיהיה, ויכול להיות זריז בחלק הבינעירוני אם לא אכפת לך (כמוני) לתת לו להתנגח עם מנתק ההצתה פעם אחר פעם. אני מנסה שוב, לחשוב על משהו שהייתי משנה בו ולא ממש מצליח. קטנוע באותו מחיר ייתן יותר מיגון רוח, יותר מקום מתחת למושב ועליו, וכנראה יהיה נוח ושימושי יותר. אבל שום קטנוע במחיר הזה לא ייתן לך את התחושה הזו שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זו שנחה בין גלגליו של האופנוע הקטן הזה.

אחרי חצי שנת שימוש דלה בק”מ אבל עשירה בעומס הדיוק מרגיש בדיוק כמו ביום שיצא את דלתות החברה. אותן תגובות, אותן תחושות, אותם צלילים והוא מרגיש כאילו הוא יוכל להמשיך כך כל יום. למי שמתחבר לראש ורוצה יותר כוח ומהירות אמליץ ללכת על גרסת ה-390. מי שזהו לו כלי ראשון, או חוזר לרכיבה אחרי כמה עשרות שנים של היעדרות וחושב על הק.ט.מ יגלה כלי זול לרכישה, אמין ופשוט, אבל אחד כזה שיכול ללמד אותך דבר או שניים ולשים לך חיוך גדול על הפרצוף.