כבר נהגתי את הדרך הזו בכביש 6 לכיוון דרום מאות פעמים, עם כל כך הרבה מכוניות. המשך הדרך בכביש 40 המתפתל הייתה לרוב בחירה של בריחה, כשרוצים כביש פתוח ושקט. בין אם לנפש או בעוד מבחן דרכים. אלא שהפעם אי אפשר לברוח מהמציאות, שאילצה להגיע לכביש הזה בדרך לצאלים כאופציה הבטוחה. הפעם הדרך עמוסה וסואנת במאות משאיות, מובילי טנקים, האמרים או סתם טנדרים אזרחיים עמוסים לעייפה שיוצרים שירות ארוכות המתנקזות לאזורי הכינוס.
פקקים באמצע המדבר? זה אולי הדבר היותר הגיוני במציאות הבלתי הגיונית שנכפתה עלינו לפני שבועיים. אלא שבמפתיע, אף אחד לא צופר.מאות המכוניות החונות בצד הדרך הן רק קדימון למחזה הסוריאליסטי שנגלה לנו כשהגענו לצאלים. תמרות אבק שמעלים הכלים מהשטח מתערבבים עם תמרות עשן של מנגלים שנפרסו על ידי מתנדבים. רעש מענג של משאיות ריו שיצאו מהימ”חים והתעוררו לחיים לעוד מלחמה, מהול בצלילי הטראנס של טנק ברסלב. כלי רכב צה”ליים ואזרחיים עוצרים, פורקים ומעמיסים. חיבוקי תמיכה ועידוד, כשלא ברור מי מחזק את מי. האזרחים את החיילים או להפך.
****
שום דבר לא היה מתוכנן מראש. אבל אחרי יומיים של חדשות וזוועות שסגרו מכל כיוון, הבריחה המתבקשת הייתה פשוט לעשות. ההתעוררות והרצון העז של האזרחים להירתם ולתרום הפך כל קבוצת וואטסאפ לחמ”ל של איסוף תרומות וציוד שצריך להגיע לכוחות. אחרי כמה טלפונים כבר מצאתי את עצמי בצהרי היום על איילון שומם, עוד מחזה לא הגיוני, בדרך לאסוף טויוטה פרואייס סיטי שתהפוך בשבוע וחצי הקרובים לגף תובלה של רכב אחד. למרבה האירוניה היא גם הייתה לבנה. כך, בלי תכנון מוקדם פשוט התגלגלנו מאיסוף לאיסוף.
זה התחיל מחבר יקר, סער, איש כוחות הביטחון לשעבר שהפך בין לילה לעמותה של איש אחד. סער התחיל באיסוף תרומות וציוד ודאג שנהיה מלאים לקראת גיחה ראשונה מיני כמה לצאלים. משם הדברים פשוט התגלגלו. כאן תושבי שכונה שביצוע איסוף משותף, שם עמותה שהתגייסה והקימה מטה איסוף וחלוקה, ואפילו אמהות דואגות שרוצות רגיעה זמנית בעובדה שלבנים והבנות שלהן יש כל מה שהם צריכים לימים ארוכים של אי ודאות. אנשים שלא הכירו מעולם, לפעמים מקצוות כל כך שונים ורחוקים של הישראליות המורכבת, אבל לכולם שותפות גורל אחת ורצון אחד.
שבוע ימים, אלפי קילומטרים ואינספור מפגשים קטנים שהם פסיפס של ישראליאנה. מאחורי כל מפגש שכזה יש סיפור. הנה כמה מהם בקיצור.
****
ביום השני לאיסופים סער מצטרף ויורדים לכיוון צומת גבולות. זו הנקודה האחרונה אליה ניתן להגיע כאזרחים, כשהיא מתחברת לשדה הקטל של כביש 232. ההמתנה לרכב של יחידת ההנדסה הקרבית מלווה בשקט מצמית. כוחות רבים נמצאים סביבנו אבל תאורתית, ובסבירות לא נמוכה, הכל יכול לקרות עכשיו. טנדר הלוגיסטיקה של היחידה מגיע ואיתו כמה חיילים רצוצי עיניים ומורעלים. כבר כמה ימים הם עסוקים בהקמה מחדש של המכשולים על הגבול. יש להם כל כך הרבה מה לספר על כל מה שראו, אבל אין זמן ליותר מסיגריה, וגם זה מצרך נדיר של אסקפיזם באותם ימים.
אבל לא רק בדרום. למחרת, יום חמישי בערב בעצירת תדלוק בדרך חזרה שוב מצאלים מגיעה ההודעה על 20 ארגזים שמוכנים למשלוח לבסיס אש בצפון. התגובה האוטומטית היא “מגיע עוד שעתיים לאסוף”. כשהגעתי למרכז האיסוף בנתניה של העמותה לזכרו בר פלח ז”ל, סגן מפקד סיירת הנח”ל שהיה גם אופנוען שנהרג בהתקלות עם מחבלים, התמונה היתה קצת שונה. בני נוער מתנדבים, כאלו שעוד שנה וקצת יהיו על מדים בעצמם, העמיסו את הפרואייס סיטי עד הגג, פשוט כמשמעו. בדרך חזרה באישון לילה, שיירה של נגמש”ים לא חיכתה למובילים ופשוט נעה על הכביש המהיר. סיטואציה שמחדדת לך את ההבנה שמשהו שונה קורה כאן.
גם השבוע שאחרי היה בנוהל דומה. מתעדכנים בבבוקר בקבוצות, אוספים כמה משימות, בונים מסלול חלוקה ויוצאים לדרך. הקילומטרים הרבים בחברת הסיטי הם הרבה יותר ממבחן דרכים. זה יותר כמו מבחן ארוך טווח של שבוע אחד בשילוב מבחן סיבולת עצמית של הגוף והנפש. בימים כתיקונם זה היה סיוט. בימים טרופים כל ארגז שמועמס הוא חומת מגן לנפש שלי.
ופתאום, מפגשים משום מקום עם חברים לתחביב. חובבי רכב מהמועדון שפוגשים במקריות מדהימה. חבר אחד שבמקרה נמצא במחסום בכניסה לבסיס מזהה אותך. חבר שני, שבדיוק חזר מישובי העוטף ממבצע הצלה של בעלי חיים שנשארו מאחור, בפגישה מקרית במאפיה בשעת לילה מאוחרת, כאשר שנינו חוזרים מהדרום ועוצרים להטעין פחמימות. כולם רוצים שהפגישה הבאה תהיה בנסיבות משמחות יותר, עם המקילומטרים שלכוניות שלנו, עם כוס בירה משתפים חוויות מימים שאנחנו מקווים שלא יחזרו לעולם.
*תודה לעמותת אחי גיבור ע”ש בר פלח ז”ל, לעשרות המתנדבים והעוזרים שפגנו בדרך ולחברת יוניון מוטורס יבואנית טויוטה שנידבה עבורנו את הפרואייס סיטי כדי לעשות קצת טוב.
