יש כל-כך הרבה דרכים להתחיל את הכתבה הזו, כל-כך הרבה גורמים בתוך אירוע כמו המרוץ הזה, שצריך רק לבחור אחד ולהתחיל. חוץ מהסיפור הפרטי של סוזוקי באסן – יש כאן גם רוכבים כוכבים מחד וכאלו שאוכלים חצץ מאידך, קבוצות עם ניסיון ותהילה וכאלו שמנסות לתפוס לעצמן מקום, מסלול שהכתיר מלכים ואז שבר להם את העצמות.
אלף ואחד פרטים וסיפורים שמרכיבים את הדבר הזה. מה הוא הדבר הזה? זה בסוף היום קרקס – הקרקס הדו-גלגלי המהיר ביותר בעולם.
מנהרת התהילה
בשביל להיכנס ללב ליבה של ההתרחשות באסן, אתה צריך לעבור במנהרה, בדרך אל השערים שמובילים לכניסה למסלול עצמו ולפאדוק. בכניסה אליה, מעל ראשך, שלט המצהיר (בתרגום חופשי למדי) “מסלול אסן – ברוך הבא למקדש המהירות”. בשנייה שאתה עובר תחת השלט הזה קורה לך משהו. ולא חשוב אם אתה חלק מחבורת קופים לבנטינים או רוכב-כוכב בקבוצת-על. הכיתוב הזה מזיז משהו בפנים.
על דופן המנהרה מימין חקוקים שמותיהם של כל הזוכים במרוץ הזה, משנת 1925 ועד היום. מעל לוחות התזכורת, תמונות של אותם מנצחים. אני תוהה מה יעשו כשייגמר המקום על קירות המנהרה – איך ינציחו את המנצחים של המאה הקרובה. אין לי זמן לענות לעצמי וצריך לרדת מהרכב ולהיכנס לאזור שמוביל אל הפיטס. אם אסן זה המקדש, אז אנחנו מאוד קרובים לארון הקודש עכשיו.
אבל רגע לפני ארון הקודש צריך להבין שהוותק של המסלול הזה, נותן לו מעמד מיוחד בקרב הרוכבים והקבוצות כאחד. מי לא רוצה לנצח במקום בו גיבורי הילדות שלו ניצחו? מי לא רוצה להצטרף לרשימה המיוחדת על דופן המנהרה? תמצא שם את כל הגדולים, מאגוסטיני ודיוק דרך שוואנץ ודוהאן וכלה ברוסי ומרקז. יש עוד שם שמופיע (כמה פעמים) על קירות המנהרה, בארי שין. מר שין חתום על ניצחון הבכורה של סוזוקי בקטגוריה הבכירה של מרוצי בגרנד-פרי. 42 שנים בדיוק עברו מאותו יום וסוזוקי לא שוכחים, לא את שין ולא את ה-RG500 שעליו רכב. בגללם אנחנו כאן. כן, יש כאן משמעות כפולה.
מאז המסלול באסן השתנה מאוד. ממסלול רחובות בתחילת דרכו (עם הקפה באורך 28.57 ק”מ) הוא הפך ב-1955 למסלול קצר יותר, שדומה למה שאנחנו מכירים היום (הקפה של 7.705 ק”מ). הגלגול האחרון שלו, זה שנמצא ממש כאן בקצות האצבעות שלי מכיל 18 פניות והיות והולנד שטוחה (ומתוקה) כמו פנקייק אין כאן יותר מדי שינויי גובה. מה שיש כאן זה מסלול באורך 4.545 ק”מ כשרק 560 מטר מהם לוקחת הישורת הקצרה – הקפה שלא נותנת לך לנוח. קו הזינוק, ד”א, נותר על מקומו מהמסלול הישן. יש דברים שלא משתנים.
ארון הקודש
אם להודות על האמת במקדש המהירות הזה יש אלוהים אחד אבל לא מעט ארונות קודש. אם אתה חושב על הבר-מצווה שלך עכשיו תסתכל בתמונות. מדובר כאן על משהו קצת שונה. לכל קבוצה יש את קודש הקודשים שלה וזה הבוקס. מאחורי הבוקס נמצאות המשאיות שמשרתות אותו ואת הרוכבים ואלו מקומות שכף אדם לא נוגעת בהם. לא אחד כמוני או כמוך בכל אופן. על הנתיב שמוביל בין משאיות החברה לפיטס הקבועים של המסלול, עולים רק הרוכבים, המכונאים ואנשי הקבוצה. גם עיתונאי, שהוא אורח של קבוצת סוזוקי במקרה הזה, לא יכול לעבור את החבלים שמפרידים בין סתם מבקר לכאלו שמניעים את הקרקס הזה קדימה.
מאחורי כל זה, מקימה כל קבוצה את מערך האירוח שלה, משאיות נפתחות ונמתחות לכדי חדרי אירוח, מטבחים, חדרי-ישיבות וכו’. באזור האירוח של סוזוקי אני מחכה לשתי שיחות עם רוכבי סוזוקי. הראשון, אנדריאה יאנונה, רוכב פרוע שחווה קצת תסכול בסוזוקי. השני אלכס רינס, רוכב צעיר שבדיוק חוזר מפציעה.
יאנונה מתוח, העיניים שלו רצות לכל כיוון וחוסר שביעות הרצון ניכר על פניו. הוא קצר, מחייך לעיתים נדירות ולא נראה שהוא דופק חשבון לאף-אחד. הוא מספר שהם נותנים את המקסימום בכל אימון בכל מירוץ, “אנחנו לא נכנעים” הוא אומר. “אני מאמין שסוזוקי זה יצרן חזק ואני חושב שיש לנו סיכוי עתידי טוב” הוא ממשיך להסביר. יאנונה הוא רוכב שנותן 110 אחוזים מעצמו בכל מרוץ (מה שהוביל אותו לא פעם לתקריות שנויות במחלוקת), “עם האופנוע הזה קשה לי לתת 100 אחוז, יש לנו בעיות בכניסה לפנייה וביצירת משיכה ביציאה ממנה”, הוא מסכם.
רינס לעומתו נינוח יותר, שמח לחזור סוף-סוף אחרי ששבר את היד: “אחרי חודשיים, אני שמח להיות שוב על האופנוע, להיות רחוק מהאופנוע – זה פשוט מדכא”. הוא מדבר בגילוי לב על הישיבה בבית, על הצפייה במרוצים שבהם לא יכול היה להשתתף, על זה שאמא שלו כבר השתגעה ממנו. “אבל זה נגמר, למרות השבר, המשכתי להתאמן כולל פעמיים ביום פיזיותרפיה. לקראת ההחלמה המלאה רכבתי על הסופרמוטו שלי (מבוסס RMZ450). אני כרגע צריך להיות רגוע אחרי ברנו אני אגיע ב-100 אחוז”. עונה ראשונה שלו בליגה הבכירה והוא מספר כמה פרמטרים דורשים תשומת לב כאן, איך צריך לנהל את הצמיגים, איך צריך להבין את האלקטרוניקה בהשוואה למוטו2. שם זה לעלות ולתת גז. כאן צריך לחשוב.
ואז זה קורה, סיבוב מהיר בתוך הפיטס של רינס. אף אחד לא מתכונן להראות לנו שום דבר שאנחנו לא אמורים לראות והקבוצה מסתירה את כל מה שצריך לפני שאנחנו מובלים לתוך הבוקס הקטן. זה מתחיל בכניסה מכיוון המשאיות, לתוך מבוך קטן שמוביל לבוקסים הצפופים של אסן. טכנאים יושבים על מחשבים, הנה מישהו מחליף דסקיות מצמד, ואז זה מכה בך. האופנועים של רינס עומדים עם הפנים ליציאה מהבוקס אל רחבת הטיפולים. הנה המסלול. קל מאוד לדמיין שאתה עם ציוד רכיבה עכשיו, בדרך לצאת למסלול. אז ככה זה מרגיש להיות אחד מהרוכבים המהירים ביותר בעולם.
הסיור לא ארוך. זה מרגיש כמו שניות, אני מלטף (ולא רק עם העיניים) את ה-GSXRR המדהים הזה. כ-240 כ”ס על 157 ק”ג לא מתחילים אפילו לספר את מה שעובר עליך כשאתה רואה אותו פנים אל פנים. זה הולך בערך ככה: “יו…. אלוהים… פאק… תראה את המשולשים…. יו שיט, קלוט ת’מזלג, אה… בוא’נה… כל זה חתיכת קרבון אחת, וואהו, תראה את הכירסום הזה…”. עד שאומרים לך שדי, תפסיק ללטף את האופנוע הזה. אנשים מסתכלים ונגמרת הטעימה הקצרצרה הזו.
קהל מאמינים
מקצי האימון מתחילים ואני מחליט לא להיכנס למסלול כרגע, אלא לצאת החוצה. אל הטריבונות, אל העם. עם כל הכבוד לכל מיני עיתונאים מקומבנים ו-VIP עשירים, יש כאן 105,000 איש ביציעים ומעניין אותי לראות מה הם רואים, מה הם מקבלים. אוהדים שרופים, כמוני וכמוך, שרק רוצים לראות את הקרנבל הזה, את האנשים שהם מעריצים, מקרוב.
הטריבונות הירוקות אדירות ממדים והיות ולא מדובר ביום מרוץ, רק אימון, הן לא עמוסות. אני תופס לי כיסא פנוי (דרגש תהיה מילה הולמת יותר) ומתחבר לחוויה. בחרתי יציע מסודר יחסית, יש מקומות בהם יושבים על הדשא (הרטוב). מעל פניה שמונה אפשר לראות את המהירות האדירה שסוחבים כאן הרוכבים, אפשר לזהות מי הוא מי ובעיקר אפשר להרגיש את הרעש האדיר הזה מתערבב בצרחות שמרעידות לך את הסרעפת. יש כאן אנשים מכל העולם – פגשתי כאלו מאירופה (לא מפתיע), אבל גם כאלו מדרום אפריקה וארה”ב. כן, אנשים שטסו במיוחד עד לאסן, בשביל לראות כאן מרוץ, פעם אחת.
אני חוזר בצעדה ארוכה אל מתחם האירוח של סוזוקי, שם אני תופס את פדריקו לשיחה קצרה. מדובר באיטלקי, צעיר וחייכן שמנהל את יחסי-הציבור של קבוצת המרוצים של סוזוקי. הוא אולי מחייך אבל אין מה לקנא בו, הוא עובד מסביב לשעון, בכל מקום בו יש מגע בין הקבוצה לעולם הרגיל – הוא עומד, עושה את העבודה. זה נשמע פשוט אבל הוא נמצא מחוץ לבית 280 ימים בשנה. לא משהו שמאפשר לו לנהל חיים נורמליים, לפגוש מישהי רצינית ולהקים אתה משפחה, נניח.
דוידה, מנהל הקבוצה מחייך גם הוא. אבל מה שמעניין אצלו הן העיניים. דוידה חי את הקרקס הזה כבר 30 שנה, והדבר ניכר עליו. הוא מדבר בשקט, בכנות ובראייה מפוקחת מאוד, אתה מביט לתוך עיניים שראו כבר הכול כאלו שכבר קשה להפתיע אותן.
“היום היה לנו יום קצת קשה, לא הספקנו לבדוק את כל מה שרצינו בגלל הגשם, ככה זה במרוצים” הוא אומר לי עם המבט הכנה שלו. “שינויים לוקחים זמן, שלדה חדשה לוקחת חודש, בינתיים המרוצים ממשיכים ואף אחד לא מחכה לך”. אני שואל על הרוכבים והוא עונה בלי למצמץ, “הרוכב שמתאים את עצמו לבעיות ולשינויים במהלך המרוץ טוב יותר מנצח. לא הרוכב המהיר ביותר”. הוא ממשיך לתאר את ההתפתחויות הטכניות העונה ואת כל המידע שהם אוספים בכדי לבנות את האופנוע של 2018. “אני מאמין שבשנה הבאה, אחרי שיאנונה יתרגל לאופנוע ונבצע את השינויים שאנחנו רוצים, נחזור להיות תחרותיים”. עם כל השנים האלו מתחת לחגורה ברור לחלוטין שהוא עדיין רעב לעוד ניצחונות, לעוד הצלחות. אני שולף קלף מציק ושואל אותו על ויניאלס (דוידה גילה אותו הביא אותו לסוזוקי ואז איבד אותו לטובת קבוצה אחרת). הוא לא מתרגש, מספר על החוויות המשותפות שנרקמו בין קבוצה חדשה לגמרי לרוכב חדש לגמרי וגם אומר שהוא שמח לראות אותו מתפתח ומצליח.
מכונות
בשביל לנצח במרוץ צריך מכונה טובה, מישהו שיודע מה לעשות אתה וגם קצת מזל לא יזיק. אני יודע שיש רוכבים שאתה מעריץ ושאתה מוכן להישבע ששאר המתחרים הם קוקסינלים שלא מצליחים להתקרב לעשירייה הראשונה. אבל אתה יודע, שאין אף אחד על הגריד שלא יודע מה לעשות עם אופנוע על מסלול. אתה יודע שהמציאות קצת יותר מסובכת מזה. רק תראה איך ה-ECU האחיד לוקח רוכבי עשירייה שניה ושם אותם על הפודיום ותבין למה הכוונה.
את החלק המכאני של המשוואה הזו מייצג אופנוע שצריך להיות מסוגל לטוס מסביב למסלול כזה בלי להפריע לרוכב. אופנוע כזה הוא בסוף היום אסופת חלקים, שרובם ברי החלפה ושינוי במטרה להשיג עוד אלפית שנייה – כזו שקובעת גורלות כאן. אם יש לך אופנוע כזה, רוכב שיודע מה צריך לשנות בשביל לרכוב יותר מהר וקבוצה שיודעת להקשיב ולהבין אותו עשית את רוב העבודה. מכאן נשאר לך המזל.
מזג האוויר בהולנד הבטיח טמפרטורות נוחות לצד ממטרים פזורים. כשתפס אותי ממטר פזור כזה, גיליתי שדין ממטר הולנדי הוא לא כדין ממטר ישראלי. בשנייה אחת השמיים מטיחים על כל הסביבה כמויות אדירות של מים. כאלו שמכות לך בראש ומייצרות אגמים קטנים על המסלול. בסוף האימונים ומבחני הדירוג הרטובים לפרקים, זה נראה כאילו כבר אף אחד לא יודע למה לצפות.
הרוכבים של סוזוקי נותנים מה שיש להם אבל אף אחד מהם לא נמצא קרוב אפילו לשורה הראשונה. אבל במרוץ מהסוג הזה, עם תנאים משתנים ולא צפויים, אתה יודע איך זה יתחיל, אין לך מושג איך הוא ייגמר. זה אומר אקשן וזה שולח אותי לנקודה הכי קרובה לשפת המסלול שאפשר למצוא.
אללה-גז
מסלול ביום מרוץ לא נראה ומרגיש כמו ביום שלפני, או אחרי. דרכי הגישה פקוקות, היציעים מפוצצים, ההצגה בשיאה – זה מרגיש כמו הר געש ססגוני שניה לפני ההתפרצות. אני עולה על שאטל הצלמים ובוחר לרדת באזור פניה 8. מה שראיתי אתמול מאחורי גדר גבוהה ממרחק של יותר מעשרה מטרים, נמצא עכשיו כאן, מתחת לאף. מטרים משפת המסלול. אני נצמד בהתחלה לעמדת צלמים אחת. אבל לאט-לאט מתחיל לשוטט על קר הדשא הגדול, עובר על כל הפניות שבין 10 ל -14 ואת השאר רואה על המסך הענק שמאחוריי. אף אחד לא מעיר לי, אז השיטוט ממשיך קרוב יותר וקרוב יותר על שפת המסלול.
שום דבר לא מכין אותך לרעש האדיר שמייצרים האופנועים האלו. אתה שומע אותם ואת הקהל שואג בזינוק, שומע אותם מתרחקים ואז מתקרבים. מעליהם רץ המסוק שמשדר את התמונה לטלוויזיה וכשאתה רואה אותו מתקרב, אתה יודע שהבלגן בא בעקבותיו. הרוכבים הכי טובים בעולם על האופנועים הכי מהירים בעולם משחקים לפניך. בגובה העיניים. הנה הם כל השמות הגדולים, נלחמים על מקומם. מהמקום הראשון ועד המקום האחרון – כל אחד מהחבר’ה האלו נותן גז שגיב, כביר, קולסאלי, אלוהי. אללה-גז.
כמה הקפות אחרי ההתלהבות הראשונה אתה מתחיל להבין מה אתה רואה. מזהה הבדלים בקווים, בסגנונות הרכיבה, מי פותח פער איפה, למי יש דרייב יותר טוב. ומי הם אלו שיוצאים מהפנייה עם החלקות אדירות תחת כוח, על גבול המסלול, מילימטרים מהדשא. קל מאוד לראות אילו קבוצות מתקשות עם האלקטרוניקה החדשה ויש הרבה כאלו.
רוכבים גדולים, סיפורים קטנים
אני מתרכז ברינס. הוא ממוקם אחרון בהקפות הראשונות, מיישם גישה זהירה כפי שהבטיח. אבל רינס מוכיח שהוא רייסר, כן שברים ביד או לא, הרצון להוביל, לנצח, גדול ממנו. בכל כמה הקפות הוא עוקף עוד רוכב מתקדם אט-אט. הוא מסיים את המרוץ המקום ה-21.
הסיפור הקטן הזה של רינס באסן, הוא אחד מתוך עשרות שמתרחשים בכל מרוץ MotoGP. ולא משנה אם זה בחור פצוע שנתן כל מה שיש לו וסיים במקום 21, או מתחרה בקבוצת לוויין שהוביל והריח את ניצחון שחמק ממנו ברגע האחרון, או אלוף עולם שסיים הרחק מאחור במקום השמיני.
ברוב המקרים הסיפורים הקטנים האלו יישארו קטנים, לא מוכרים וייעלמו מהקרקס הזה כאילו אף פעם לא הגיעו אליו. כל אחד שנמצא על הגריד יודע את זה ומקווה. מקווה להיות מהיר וחכם יותר מהשאר, מקווה להעפיל אל המדרגה העליונה ולא באופן חד-פעמי. ומקווה, בטוח, לנצח כאן, במקדש המהירות הזה של אסן ולמצוא את מקומו על קירות מנהרת התהילה.