הכבישים הארוכים של נוואדה מרגישים מוכרים מאוד. רצועת האספלט הארוכה שרצה מתחת לגלגלי הקאדילק האקלייד נמשכת בקו ישר מדויק עד האופק וגם במראה האחורית היא נראית בדיוק אותו דבר. בוודאי יש לו שם ומספר לכביש הזה, בדיוק כמו שלעיירה שחלפה שתהיה יש שם. זה לא ממש משנה, השממה מסביב, השמש מעלה והכביש הארוך ממשיך וממשיך. אותו נוף מוכר כל כך, שנתן רקע להרבה סצנות אייקוניות, לא מתרגש וממשיך בשלו.
האסקלייד, מתאים לרקע הזה, מאוד. גם הוא ענק, גם הוא אייקוני, גם הוא עושה רושם לא מתרגש מכלום. ומה שבטוח, שהוא מעביר את התחושה הזו לנוהג בו. אין ממה להתרגש, אפשר להתרווח ולהרגע, שום דבר לא באמת יכול להפריע לך בדרכך. אין רכיב אחד ספציפי שגורם לך להרגיש ככה. כמו שאומרת הקלישאה, השלם גדול מסך חלקיו. ולאסקלייד יש הרבה חלקים, גדולים בפני עצמם, והם מרכיבים שלם אדיר שמאפיל על כל מה שסביבו.
לעומתו מגיעה גרסת בלאקווינג של CT5V ורוצה להראות את הצד השני. בשביל לדגום אותה הגענו למסלול מירוצים באמצע השממה. ושם היא חיכתה, על כל מאות כוחות הסוס שלה, שלדתה המהוקצעת, עליה נוספו כל אביזר הידוע לאדם שאמור להקיף מהר מסלול כזה. זה סביבה קצת פחות טבעית כשחושבים על קאדילק ואפשר להגיד כבר עכשיו – המכונית הכחולה הרגישה בבית על המסלול הזה, בלשון המעטה.
