משבר הנפט של 1973 גרם לשינוי בחברת מאזדה, שלקחה החלטה להפסיק את ייצורו של מנוע הוואנקל. המנוע הייחודי שעד לאותו זמן הניע חלק נכבד מדגמי החברה היפנית.
אלמלא ראש המחקר ופיתוח קינישי ימאמוטו התעקש על חשיבות המנוע הרוטורי בבידול החברה משאר היצרנים. ימאמוטו לקח את המנוע הרוטורי הקיים משנות ה-60 (שנקרא 12A) ודאג שיעמוד בתקנות זיהום האוויר וצריכת הדלק החדשים לשנות ה-70.
יחד איתו הם פיתחו את הרכב האידיאלי, לטעמם, עבור המנוע החדש. קטן, קל משקל, אווירודינמי ומתאים למנוע שיודע לספק את עיקרו בקצה סקלת הסל״ד. כך נולד הדור הראשון של ה-RX-7.
דור ראשון – FB
הושק ב-1978 ביפן ושנה לאחר מכן באירופה. בזכות משקל נמוך יחסית של 1,043 ק״ג והספק של 100-135 כ״ס מנפח של 1.15 ליטר הדור הראשון הציע ביצועים טובים לתקופתו. המנוע הקדמי מוקם לפני הגלגלים הקדמיים והיה מאוד קומפקטי. כאמור, הוא ישב בחזית הרכב אך מאחורי הסרן הקדמי ויצר חלוקת משקל של כמעט 50:50. כל זה בכדי להציע התנהגות כביש טובה. בהמשך הצטרפה גרסת טורבו עם 160 כ״ס ביפן בעוד שארה״ב קיבלה את המנוע 13B שהיה מעט גדול יותר ובעל הזרקת דלק.
דור שני – FC
החליף את קודמו בשנת 1985 ועיצובו שאב השראה מדגמי פורשה של אותה תקופה (לדברי מאזדה). עתה כל העולם קיבל את המנוע 13B בנפח 1.3 ליטר שהוצע בהספקים של 150 כ״ס אטמוספרי או 180 ו-200 כ״ס מוגדשים. מאזדה זיהתה שבזכות זרימת האוויר באגזוז והמחסור במומנט בסל״ד בינוני שמגדשי טורבו מתאימים מאוד לעבוד יחד עם המנוע הרוטורי שלה.
עם המנוע החזק האיצה ה-RX-7 ל-100 קמ״ש תוך 6 שניות והמשיכה עד למהירות מירבית של 240 קמ״ש. כמו כן, מאזדה הציגה את מערכת ה-DTSS שלה בדור השני. היא עבדה על המתלים האחוריים וידעה בהתאם לעומס שמופעל עליה לייצר טו-אאוט (התבדרות אופנים) בעומס קל לטובת תגובה נמרצת או טו-אין של עד מעלה בכל צד. כל זה לטובת יציבות משופרת תחת עומסי פניה גבוהים והתנהגות צפויה יותר תחת לחץ גבוה.
דור שלישי – FD
הדגם המוכר ביותר של החברה, בין היתר בזכות סרטי מהיר ועצבני (מצטערים על זה…) ותוכניות כמו ״בסט מוטורינג״ היפנית. הוא הוצג ב-1992 וייוצר עד 2002 למרות שבאירופה הופסק שיווקו עוד ב-1996 בגלל תקנות זיהום אוויר. בדור השלישי המנוע הפיק 239 כ״ס (ובהמשך גם 280 כ״ס בגרסאות ששווקו ביפן בלבד) בזכות 2 מגדשי טורבו, אחד קטן לזמינות בסל״ד נמוך והשני גדול לחצי העליון של קשת הסל״ד.
הביצועים השתפרו ל-5.3 שניות במיאוץ ל-100 קמ״ש והמהירות המירבית הוגבלה ל-250 קמ״ש, נתונים שמיקמו את ה-RX-7 מול דגמי הספורט החזקים של יצרנים אחרים באותה תקופה. ולא רק מבחינת ביצועים, גם ההתנהגות זכתה בזמנו לשבחים ולא נפלה מהמתחרות. את הרוח הרוטורית הספורטיבית המשיך דגם שקיבל כבר שם אחר, RX-8, שיוצר עד 2012. זה פחות או יותר, סופה של התקופה הזו, סופו של המנוע הזה בז’אנר הזה, לבינתיים.
עוד קצת נתונים
בסך הכל יוצרו 811,634 דגמי RX-7 בשנים 1987-2002, מה שהופך אותו לדגם הכי נפוץ בעל מנוע רוטורי אי-פעם. הוא נחל לא מעט ניצחונות מסביב לעולם, בעיקר במירוצי סיבולת במטרה להוכיח את אמינותו של המנוע, מה שלא תמיד השתקף בדגמי הכביש.
רשימה חלקית של הניצחונות כוללת את אליפות אנגליה למכוניות סאלון ב-1980 ו-1981, ניצחון בספא 24 שעות ב-1981, מעל 100 ניצחונות בארה״ב בסבב ה-IMSA כולל 12 שנים של ניצחונות רצופים ב-24 שעות של דייטונה (82-93) ובאוסטרליה את האליפות (82-84) והמירוץ המפורסם ברטהסט (92-95).