הנה מתחילה שנה חדשה והמירוץ המפרך ביותר בעולם (בערך, יש מי שיחלקו גם על זה) יוצא לדרך. אני מדבר כמובן על הפריז-דקאר של 2016. רגע, רגע, לא פריז-דקאר, רק דקאר. המירוץ כבר לא מזנק מפריז. אנחנו קוראים לו רק דקאר עכשיו. אבל רגע? הוא מסתיים לחוף האגם הוורוד בדקאר? לא. אז למה אנחנו עוד קוראים לו דקאר? מכל הסיבות הלא נכונות.
אז בואו נזכיר לעולם שדקאר היא העיר הגדולה ביותר וגם הבירה, של סנגל. סנגל נמצאת באפריקה. נזכיר גם לעולם שהמירוץ שנושא את השם הזה נערך בדרום אמריקה מאז 2009. אז אולי די עם הדקאר הזה? אני יודע שזה מותג, וקל יותר לשכנע משתתפים, ספונסרים, יצרנים, ערוצי טלויזיה ואת כל העולם ואישתו לקחת חלק בקרנבל הזה ככה. אבל רק לי מציק העניין הזה של השם?
ולא אני לא קטנוני, וגם לא שכחתי שהפריז-דקאר המקורי גם שינה לא פעם ולא פעמיים את נקודת הפתיחה שלו, את הצירים בו הוא עבר וגם נקודת הסיום נדדה כמה פעמים ואפילו קפצה לקייפטאון. יודע, זוכר. אבל אפריקה זו אפריקה, ודרום אמריקה זו דרום אמריקה. ועשו לי טובה אל תזכירו לי את ראלי אקו-אפריקה שנערך גם הוא בימים אלו, זה לא דקאר, אפילו לא גרסה חיוורת של המירוץ המקורי, המיתולוגי.
אז לכבוד ה-“דקאר”, אני בוחר לחזור 30 שנים לאחור ולפיג’ו T16 205 בגרסת הראלי-רייד שלה. כמה עובדות שצריך לזכור על מכונית אדירה, ששלטה במירוץ המפרך מכולם. וכמו שזה נראה פיג’ו ייזכו גם השנה בדקאר, אז זה תירוץ מספק בשביל להיזכר באריות המדבר המקוריים.
דלת נסגרת דלת נפתחת
פיג’ו בטוח הזילה דמעה כשבוטלה קבוצה B בראלי. גם על הנהגים והצופים שהלכו לעולמם, אבל בעיקר על קטיעת שרשרת האליפויות. לפיג’ו היה את המתכון המוצלח ביותר לפורמולה שיצרו ה(אין כמעט)תקנות של קבוצה B. היא רשמה שתי אליפויות עולם ברצף ולמרות מאמצים רציניים מאוד של יצרנים אחרים, המכונית של פיג’ו נראתה כמי שהציגה את השילוב האידאלי בין כוח והתנהגות. אבל כשגרופ B מתה, הצרפתים היו צריכים לבחור בין לפרוש, לבין להסב את המכונה המוצלחת שלהם לסגנון מירוצים שונה.
ראלי-רייד
פיג’ו פנו לכיוון הראלי-רייד בכלל, עם כוונות שנחות בבירור על הפריז-דקאר, בפרט. ראלי-רייד זו תמיד דרך מצוינת לצקת תדמית חסונה לרכבים שלך, למרות שאין שום קשר בין אלו שמעופפים בדיונות לבין מה שמחכה ללקוח באולם התצוגה. בכדי שה-T16 תתאים למשימה פיג’ו עדכנו אותה קלות. המנוע צמח במעט לנפח 1.9 ליטרים והוא נח עדיין לפני הגלגל האחורי ימני. לפני הגלגל האחורי שמאלי נקבע מקומו של הטורבו אדיר המידות. ההספק הופחת מעט ל-360 כ”ס, בכדי לשפר את האמינות, שנחוצה במירוץ מדברי של 13,000 ק”מ.
עוד הותקנו ארבע מיכלי דלק בנפח כולל של 400 ליטרים (שניים מאחורי כיסאות הנהג והנווט ושניים מתחת…) והיה להם הרבה מקום כי פיג’ו האריכו את ה-T16 ב-31 ס”מ בכדי לשפר את היציבות הכיוונית. השינויים העלו את משקלה של ה-205 לכ-1.360 ק”ג כולל גלגלים חלופיים. עם שישה הילוכים ידניים היא עדיין היתה מסוגלת לפתח 230 קמ”ש.
ארי ואטאנן
פיג’ו התייצבה לפריז-דקאר של 1987 ולכולם היה ברור שהנצחון מונח בכיסו של ואטאנן. בסוף היום היא הגיע עם גישה מקצועית ותקציב ענק שהיו עדיים זרים לפשיטת המדבר הזו והביאה למעשה עידן חדש לפריז-דקאר. אבל עוד לפני שהסתיים הפרולוג בפריז, נתלש גלגל ממכוניתו של ואטאנן, מה שגרם לו לצנוח בדירוג הכללי למקום 286. זו לא טעות הקלדה.
אבל אלוף העולם בראלי לשנת 1981, שמכיר את ה-205 בצורה אינטימית למדי (כמעט סיימה את חייו בתאונה בארגנטינה ב-1985) והפיג’ו הצהובה, לא נתנו ל-285 המתחרים שלפניהם להפריע יותר מדי. ואטאנן ניצח את המירוץ ומתחיל בכך את עידן השליטה של פיג’ו (ומאוחר יותר סיטרואן) במירוצי המדבר.
שליטה מוחלטת
למירוץ של 1988 הגיעה שוב פיג’ו כפייבוריטית. עם שתי 205 ושתי T16 405 (למעשה אותה מכונית עם שיפורים קלים ותחפושת חדשה). ואטאנן באחת ה-405 הוביל את המירוץ בפער של שעתיים משאר המתחרים. אבל המכונית שלו נגנבה בבאמאקו והניצחון נפל בחלקו של יואה קאנקונן שנהג ב-205. מכאן פיג’ו העבירה את עיקר המאמצים ל-405 החדשה יותר (גם משיקולים שיווקיים) וואטאנן רשם איתה עוד שני נצחונות (1989 ו-1990).
שרביט הראלי-רייד הועבר ב-1991 לסיטרואן ZX (שוב מעטפת חדשה ושינויים משמעותיים יותר) והיא המשיכה את השליטה הצרפתית בראלי-רייד עם נצחונות במירוץ המפורסם ב-1991 (שוב ואטאנן), 1994, 1995 ו-1996. לא רע למכונית שנכפתה עליה הסבה מקצועית באמצע החיים.
