זה לא יכול להיות, אני יורד על הדוושה של דודג’ דימון לינארי אבל חזק יחסית בשלב האחרון של הפניה, ומחכה לראות מה יקרה. אבל לא קורה. כאילו קורה המון, דחף, תאוצה ורעש ברורים מאוד, אבל זהו. היא פשוט יוצאת מהפניה לכיוון שבחרתי.
אז הדוושה החלה לרדת מוקדם יותר, וחזק יותר, אבל התוצאה לא השתנתה. הכוח האדיר שיש כאן מוצא את דרכו לגלגלים האחוריים ומתורגם לדחיפה אחידה וחזקה קדימה בלי גרם של איבוד משיכה. מה לעזאזל קורה כאן? זה אוטו אמריקאי משנות ה-70?!
בשביל להבין מה שקורה כאן צריך לדבר עם עוזי. האוטו הזה נמצא אצלו כבר יותר מעשור. אבל היחסים בינהם נמשכים עוד מהילדות שלו בשנות ה-70. לא היו הרבה מכוניות כאלו על הכביש והדימון הזו נצרבה במוחו. כמעט שלושים שנה אחרי, מגיעה אליו השמועה על איזו דודג’ שתי דלתות, מוזנחת אבל שלמה, שמוצעת למכירה.
עוזי ניגש לראות את המכונית ומול עיניו, אותה דימון שהוא זוכר מהילדות. בנו של הבעלים מציע אותה למכירה ועוזי לא התלבט ולו לרגע. אין לי מושג אם הוא ידע לאיזה תהליך הוא נכנס עם המכונה הזו, אני לא יודע מה הוא תכנן, אני רק יכול להגיד לך שהיום ברור לו לגמרי, שהוא והיא ביחד לכל החיים.
דימון
אודה ולא אבוש, אינני נמנה על חובבי הרכב האמרקאי הטעם המוטורי שלי מקובע היטב ביבשת הישנה עם הפתעות מדי פעם שמגיעות מהמזרח. אמריקה? לא בטוח שיש לה מקום בלב שלי מהבחינה הזו. אז כשאמר לי שחר, שמע אתה חייב לנהוג ולכתוב על האוטו של עוזי, לא ממש הבנתי על מה ולמה.
אנחנו לא מדברים כאן על הדור האחרון של הקורבט או על יצירה מטורללת וייפר סטייל. אנחנו מדברים על קופה אמריקאית משנות ה-70 (אי אפשר להדגיש את הנקודה הזו מספיק…), שיושבת על בודי A שעליו ייצרו קרייזלר ודודג’ איזה 1001 ואריאציות. אמריקה אתה יודע, הרבה ברזל, הרבה מומנט, הרבה פינוק בקו ישר וזהו. תוסיף על זה שרוב המכוניות האלו יוצרו עם מנועי שישה ציל’ עם הספק מגוחך שמחובר לתיבה אוטומטית פלגמטית ומעוטת הילוכים, תיזכר ב-1,340 הק”ג – וגם בקו הישר לא תמצא כאן יותר מדי ריגוש. אז על מה כל המהומה?
כשעוזי הגיע עם האוטו, התחילה להישבר קצת חומת האדישות שלי. אי אפשר להישאר אדיש מול הצביעה הזו, מול הסטאנס הזה ובעיקר, מול הרעש הזה. אוקיי המנוע המקורי כבר לא כאן. וזה פחות או יותר הדבר הראשון ששאלתי את עוזי. אז מסתבר שאת המנוע המיושן מחליף בלוק מודרני, שהגיע ישר מחו”ל (שם דאגו לו למיני תופינים) לתוך מכסה המנוע של הדימון הזו. ואפשר לציין בהזדמנות הזו שהוא גם קיבל מפלטים מאוד, אבל מאוד, ליברלים.
ועוד עובדה מעניינת על המנוע הזה – הוא הגיע משודך לגיר ידני עם שישה הילוכים, חדש. אוקיי. פלוס מינוס 450 כ”ס מחוברים לגיר ידני זה כבר מתחיל להישמע אחרת. ועדיין, לא ממש גורם לי לשנות את דעתי. אמריקה תמיד ידעה להציע כוח ויכולת בקו ישר, ואמרתי לעצמי “בסדר אז דודג’ דימון עכשיו מיישרת קו מבחינת ביצועים עם מה שרץ לך בראש כשאתה שומע מכונית שרירים אמריקאית”. זהו.
לא רק מנוע
ואז העין שוב רצה על הפרטים, עבודת הצביעה נראית סופר מקצועית. בתמונות היא עלולה להראות צעקנית אבל כשאתה רואה את הפרטים מקרוב, הפס שרץ לאורך האוטו לדוגמא, אתה מבין שיש כאן השקעה חולנית. נסה לראות בתמונות את המרווחים האחידים בין חלקי הקו הזה, את השינוי ההדרגתי בגוון.
ואז העין קולטת עוד פרטים, הניקלים שהושחרו, החישוקים של צ’יפ פוס, ואתה מתחיל להבין שכל דבר שיושב על האוטו הזה מתאים בול לאמירה שלו, לרצונות של בעליו ולאו דווקא למה שהוא הכיל במקור. הכנף האחורית לדוגמא, היא לא הכנף המקורית והכעורה של הדימון, אלא רכיב אחר שהותאם לכאן באופן מושלם ובתוצאה שמייצרת מראה ייחודי. גם כניסת האוויר על מכסה המנוע היא לא משהו שרואים בדימון שיצאו מהמפעל. זה הכול עוזי, חושב, בוחר וגם כמובן באופן בלתי נמנע משלם…
אבל כל אלו הם באמת, מבחינתי, כינור שני לסיפור האמיתי כאן. כל מערך המיתלים הקדמי והאחורי, הושלכו לפח ובמקומם הותקנו יחידות מתלה והיגוי מודרניות יותר מלפנים ומאחור – קיטים שמיועדים למסלול שם ואמורים לתת יכולת משופרת מאוד כאן. זה כולל הכול, זרועות, מיסבים, תושבות, מערכת הגה, בלמי דיסק בשרניים ויחידות קפיץ-בולם איכותיות. סידור הפרו-טורינג הזה תורם גם לגילוח של כמה עשרות ק”ג. גם המנוע החדש דרך אגב קל משמעותית מבלוק הברזל הישן. אז יש כאן יותר מצבע מוקפד ומנוע חדש. יש כאן רסטו-מוד עמוק ומושקע.
מהרגע הזה, שהתכופפתי וראיתי את המתחולל בגחונה של הדימון של עוזי, רציתי להתחיל לנהוג בה, אולד-סקול אמריקאי מבחוץ עם מכלולים מודרניים לגמרי מבפנים, אני חייב לנסות את זה. וככה בצהרי יום שישי אחד, בלי לשים לב, נפלתי לפרק של גז-מאנקי באמצע איזור השפלה.
אמריקנה
חלק מנסיעת ההתרשמות הקצרה במכונית הזו התרחשה בכביש הכי לא אמריקאי שיש. נתיב צר, מתפתל איטי וטכני וגם בקטעים הקצת יותר פתוחים שלו הוא צפוף ומאתגר. לא בדיוק המקום למכונית כזו חשבתי לעצמי. אבל דעות מוקדמות לחוד ומציאות לחוד.
V8 גדול חזק ומודרני שמשודך לתיבה ידנית הוא לא משהו שנתקלים בו הרבה במציאות האוטומטית של עולם הרכב הישראלי. הגיר בדימון דורש יד החלטית ונחושה בכדי לבחור בכל הילוך. פעולת הידית מכאנית, גסה יחסית וקשה. והמנוע הזה, אין כמו מנוע אטמוספרי איכותי ומרובה צילנדרים. תגובת הדוושה מיידית, הסאונד מהדהד בתא הנוסעים ובכל הסביבה ומוסיף לשצף האדרנלין שמייצרת התאוצה והתמורה של כל סל”ד שנוסף מתגמלת ומחויכת.
והתאוצה מרשימה מאוד. אחרי כל השינויים דודג’ דימון של עוזי איבדה כמה וכמה עשרות ק”ג ממשקלה המקורי, אנחנו מדברים כאן על פלוס מינוס 1,250 ק”ג שמונעים ע”י פלוס מינוס 450 כ”ס דרך שישה הילוכים ידניים. המכונית הזו זזה ומהר. יציאה חזקה מהמקום והצמיגים דבוקים לרצפה בזמן שהנוף מתחיל לרוץ מהר לאחור, אבל איך היא פונה?
קודם כל דודג’ דימון פונה, את ההגה המעורפל המקורי מחליפה מערכת היגוי חדשה, עם שטח מת גדול יחסית אבל הפניה מיידית אחריו. וזו ההפתעה הראשונה. ההפתעה השניה, ריסון הגוף המצוין, לא הכינה אותי להפתעה השלישית. למרות המקורות הרופסים, למרות יחס הספק משקל מעולה, למרות שכל ההגיון והסימנים מצביעים ההיפך – אני נותן גז באייפקס והמכונית הזו פשוט משוגרת לפנים. בלי דרמה, בלי איבודי אחיזה. בלי טלטלות ובלי צילצולים.
לא יכול להיות. יותר גז, יותר מוקדם, הכוח הזה חייב לערער אותה. אבל לא – אותה התוצאה. אני מתחיל לדחוף קצת יותר, פעולות היגוי מהירות וחזקות יותר, שימוש מוגזם בבלמים, הצלפות חסרות הגיון בדוושת הגז. המכונית הזו, בולמת, פונה ומאיצה. מלאת דרמה שיוצר המנוע הזה, פס הקול המרטיט הזה, אבל נקי, מהוקצע, מסודר. רק דבר אחד מעיב על החגיגה – אין מדרס לרגל שמאל והתמיכה של הכיסאות גבולית בסוג כזה של נהיגה. משהו מה-DNA האמריקאי של שנות ה-70 נשאר כאן בכל זאת…
משהו אחר לגמרי
אני רוצה לדחוף עוד. אני יודע שהגבול נמצא איפה שהוא. הוא תמיד שם ואני רוצה לגלות אותו. אבל המחשבות מתחילות לרוץ לי בראש. עוזי השקיע במכונית הזו כל חייו. עשרות פעמים נצבע הגוף הזה עד שהגיע לתוצאה הרצויה. עשרות פעמים. כל חלק בה נבנה במיוחד ואני ממש לא רוצה להיות זה שידחוף אותה קצת רחוק יותר מהמקום שממנו ניתן לחזור. וזה אולי ההסבר הטוב ביותר לרמת ההשקעה והטרנספומציה שעברה על המכונית הזו. רוב המכוניות בעולם הזה, לא גורמות לך לנסות ולחקור אותן לעומק. הן מסמנות קו ברור שאחריו הן מרימות ידיים וגורמות לך לעשות את אותו הדבר.
לעומתן יש מכוניות שגורמות לך להמשיך ולרצות לחקור, להמשיך לדחוף ולגלות. דודג’ דימון המקורית השתייכה בלי ספק לסוג הראשון. המכונית של עוזי נמצאת עמוק בתוך הקבוצה השניה. היא מדברת עם השד שבך קוראת לו לצאת החוצה ומאפשרת לו לשחק, להנות ולחיות. בעשותה כן היא הופכת מסתם מכונית אמריקאית, לשד חיובי מאוד.
בשביל לבנות מכונה כזו צריך חברים טובים שעוזרים לך ובעלי מקצוע שמסוגלים להקשיב ולהוציא לפועל, עוזי ביקש להודות להם. אז תודה מעוזי לאבי פשרל החבר, לאיציק ראובני המכונאי ולאלון ודפנה שאחראים על עבודת הפחחות והצביעה של הדימון.
