שניה לפני שניגש לעניינה של מרצדס E קלאס החדשה, אני חייב לספר לך משהו. אני לא יודע כמה זמן אתה קורא אותי והאם אתה מכיר אותי, אבל אני עושה את זה כבר די הרבה זמן (עוד מעט עשור וחצי, אבל מי סופר) – את העניין הזה של לבחון מכוניות ואופנועים ולכתוב עליהם.
נהגתי על מכוניות שאנשים מהיישוב יתקשו לבטא את שמן. הייתי, על שניים ועל ארבע, במסלולים, כבישים מאתגרים, שטחים קשים, על כלי רכב מטורללים שמנסים להרוג את המפעיל שלהם באופן קונסיסטנטי. אני לא מספר לך את זה בשביל לנפח לעצמי את האגו (טוב אולי רק קצת), אני מספר לך את זה בשביל לתת תוקף לאמירה הבאה. מרצדס E קלאס זה כלי הרכב הראשון שהפחיד אותי.
דיזל
אין לזה שום קשר לכוח המנוע. בטח שלא בגרסה הנבחנת כאן, מרצדס E קלאס שהגיעה למבחן היא ה-E220d (בגרסת אדישן שעלותה 520,000 שקלים). כן, דיזל. כרגע רק גרסאות דיזל מגיעות לארץ. אז אתה יכול לתאר לעצמך שיש כאן המון מומנט (40.6 קג”מ) מסל”ד נמוך נורא (1,600 סל”ד) ופעולה איטית וכבדה יחסית, למנועי בנזין או חשמל אחרים.
התחושה הזו נוצרת בגלל תגובת הדוושה המושהית והעלייה הנחושה אבל לא תזזיתית, בסל”ד. בכל מה שקשור לעידון ותחכום המנוע הזה מעניין למדי. יש כאן לא מעט טכנולוגיה (מגדש בעל גיאומטריה משתנה לדוגמה) ותחכום (חלקי אלומיניום וציפוי נאנו-סלייד מיוחד לצילנדרים) בכדי לייצר דיזל שהוא שקט יותר, נעים יותר, הכי לא דיזלי שאפשר. הוא גם קל, חזק וקטן יותר מהמנוע אותו הוא מחליף. ובכן למרות כל אלו, הוא עדיין דיזל מעודן ונעים אבל דיזל. לפחות בהתנעה קרה, כשאתה מוביל את המכונית הזו דרך מגרש החנייה, הטרטור המוכר, גם אם הוא עדין ומרוחק, נשמע. מאוחר יותר כשהמנוע הזה מגיע לטמפרטורת עבודה, הוא פוסק מלטרטר ועובר לנהמה עמומה, רחוקה ומבודדת למדי. הקו האדום, שמסומן ב-5,250 סל”ד נראה רחוק ומיותר, כשכל הכוח פרוש מתחת ואפילו התיבה לא טורחת למשוך את המנוע הזה מעבר ל-4,000 סל”ד, הגיוני כשאתה מבין שהוא מפיק את שיא כוחו (194 כ”ס) ב-3,800 סל”ד. פשוט לא צריך לאמץ אותו.
הוא משודך לגיר בעל 9 יחסי העברה שמאפשר בחירה בין מצבי נהיגה שונים. הביצועים על הנייר (כי הגשם שלא הפסיק הפך את מכשירי המדידה שלנו למיותרים הפעם) טובים ומרגישים כך גם על הכביש, אחרי הססנות ראשונית קלה המרצדס הזו אוספת קמ”ש ועוד קמ”ש בקצב נאה למדי. דף הנתונים מדבר על 7.3 שניות ל-100 קמ”ש ומהירות מירבית של 240 קמ”ש שמרגישה קרובה וריאלית מאוד. אבל הסיפור כאן – כרגיל עם מנועים מהסוג הזה זה סיפור של זמינות כוח וגם של צריכת דלק נמוכה.
גם התיבה הזו עוזרת מאוד מהבחינה הזו. 100 קמ”ש מציבים אותנו על כ-1300 סל”ד חרישיים. תעלה ל-1,500 ואתה על כ-133 קמ”ש. 1,750 סל”ד ייתנו לך שלילה על המקום עם 151 קמ”ש. מהירה ונינוחה זו הגדרה מצוינת ליחידת ההנעה, לפעולת התיבה ולמכונית הזו כולה. אז אתה מתאר לעצמך שנתון צריכת הדלק היה חיובי למדי. כן יחידת ההנעה הזו, דחפה את המכונית הלא קלה הזו, 1,680 ק”ג, לאורך ימי המבחן בשימוש מגוון למדי ורשמה צריכת דלק ממוצעת של 12.5 ק”מ מהירים לכל ליטר. אז רגע, הפחד, מקורו לא בכוח? אז מהיכן הוא בא?
עתידני
הסיבה היא אוטונומית. או אם להשתמש במונח המלא מערכות בטיחות אוטונומיות, שב-E קלאס רושמות קפיצת מדרגה. מערכות כמו בקרת שיוט אדפטיבית, שמירה אקטיבית על הנתיב ובלימה אוטונומית, כבר משולבות בלא מעט מכוניות (וגם בדור הקודם של ה-E) והן עובדות באופן מרשים מאוד. גם כאן שלל המערכות עושות עבודה טובה. עבודה טובה מאוד. יש לא מעט מכוניות שמרשות לך היום להוריד את הידיים מההגה כשהן דואגות למלאכת הנהיגה. אתה בוחר מהירות שיוט וכמה מרחק בא לך לשמור מהרכב מלפנים וזהו פחות או יותר. את יכול לעזוב את ההגה (למרות שאף יצרן אינו ממליץ לעשות זאת) – המכונית ממשיכה לשמור על הקצב המבוקש, מתאימה אותו למצב התנועה וגם שומרת על הנתיב. הדור הקודם של ה-E קלאס נתן לך להוריד את הידיים מההגה לכ-15 שניות. וזה בערך הסטנדרט בכל התעשיה היום.
אז כיוונתי את בקרת השיוט ל-100 קמ”ש חוקיים ועגולים. ווידאתי שמערכת שמירת הנתיב האקטיבית פעילה, הורדתי את הידיים מההגה והתחלתי לספור. אחת, שתיים, שלוש… לקראת השניה ה-15 ציפיתי לראות את החיווי המוכר לי בלוח השעונים – הגה עם שתי ידיים אדומות עליו – חיווי שאומר המשחק נגמר תחזיר את הידיים אל ההגה. אבל החיווי לא הגיע.
ממשיך לספור את השניות והמרצדס נוהגת את עצמה, על הכביש הגשום, המהיר, הצפוף. עוד שניות ארוכות עוברות ואני מתבלבל, האם ישנה כאן תקלה? מדוע החיווי לא מופיע. כשהגעתי לשניה ה-46 הופיע החיווי המוכר. אלו היו שניות ארוכות, כמעט דקה שלמה, שהמכונית הזו נהגה את עצמה, נותנת לי רמז ברור לפני העתיד לבוא. ולא רק משך הזמן (מרצדס מדברים על כדקה שלמה ד”א של נהיגה אוטונומית מלאה ב-E החדשה), אלא התפקוד. עושה רושם שהיא מזהה מכונית ליד, את הנתיב, עצמים מלפנים, מחשבת לעצמה את הדרך ושומרת על הנתיב ועליי בתוכו.
נסיעה באיילון הפקוק מאוחר יותר, העבירה אותי על דעתי לחלוטין. מרצדס E קלאס לא רק מאיצה ובולמת, היא גם מגיעה לעצירה מלאה ומתחילה נסיעה בעצמה ועושה רושם שהיא מתחשבת לא רק בסימוני בכביש אלא גם ברכבים שמלפני ומצדדי. יש עוד מכוניות, גם של מרצדס, שיודעות לעשות את זה, אבל התפקוד כאן הוא ללא רבב. בחו”ל יודעת ה-E לעשות עוד דברים בעצמה, כמו לעבור לנתיב פנוי עוד מיני תכסיסים מחוכמים. אבל עזוב את אלו, זכור את 46 השניות האמורות (וזה המקסימום שהצלחתי לרשום, בנסיונות אחרים החיווי הופיע אחרי זמן מועט יותר) – אלו ישתלטו על עתיד הנהיגה כולה. וזה מפחיד.
שאר רוח
אחרי המפגן הזה היה לי ברור שאני חייב לאחוז בצווארה של מרצדס E קלאס ולהראות לה שיש עדיין מי שנוהג אותה. מי שקובע עבורה, מי שמוביל אותה בדרך. טלפון לבני דויטש ונחיתה במגרש סגור אמורים היו לספק גם קרקע טובה להראות ל-E קלאס הזו מי הבוס וגם לספק עדויות מצולמות לעניין הזה. כל המערכות על המצב הספורטיבי ביותר, שליטה ידנית על התיבה ובקרות מנותקות לחלוטין. עכשיו תראי, מלמלתי לעצמי, מה דעתי על היכולות האוטונומיות שלך.
גם כשמכריחים אותה למעשים שלא ראויים למכונית כזו היא שומרת על קור רוח. השליטה של הבולמים במרכב טובה (והם עושים זאת תוך כדי שהם מספקים נוחות מצוינת רוב הזמן), במצב הספורטיבי ההגה מקבל משקל טוב והוא מדויק למדי והאף אינו מרגיש כבד או סרבן. פרובוקציה ראשונה ואני נתקל בתגובה אדישה למדי מתובלת במעט תת-היגוי. אני מניד את ראשי בתסכול בתא הנוסעים ומסתובב לגיחה שניה.
שוב פעם. יותר מהירות, יותר דיוק, והזנב נאות לזוז הצידה וזה הזמן לרדת על הדוושה ולשמור את אחוריה מנפנפים תחת כוח. אבל כל מאמצי עלו בתוהו, נורית הבקרה, למרות שנותקה, מבליחה בלוח השעונים והמרצדס הזו נחושה להחזיר אותי לדרך הישר למרות בקשותי הנמרצות. אז כן, אתה רואה בתמונות היגוי-יתר רטוב אבל אלו גיחות קלות בין מה שמותר, לבין מה שלדעת מרצדס הוא כבר מוגזם. רציתי להכריח אותה לדרכי, אבל היא לא נענתה. שומרת על עצמה בתוך הגבול של הידוע, המוכר, הבטוח.
ואולי טוב שכך, כי זו לא התנהגות ראויה למי שבסוף היום, היא מכונית מרשימה ומכובדת כזו, ממש בייבי S קלאס. אם היא נראית לך דומה מבחוץ לבכירה ביותר בהיצע של מרצדס, כנס פנימה וראה שהדמיון הופך ברור יותר, רק בגרסה קטנה יותר, במעט. זה אומר שיש כאן את כל ההייטק שמאפיין את הדור האחרון של המרצדס הגדולה מכולן, לרבות שני מסכי ענק שנותנים לך לשנות את דרך התצוגה בהם, עובר במשטחי מגע על ההגה וכלה ב-64 גוונים לתאורת הפנים, לבחירתך. מסוג הדברים שאתה יכול לשקוע בתוכם, לשחק איתם, תוך שהמכונית הזו מנהלת את ההתקדמות שלה כמעט בעצמה, ואתה ספון במושב הנוח בתא-הנוסעים המרווח והסופר-מאובזר הזה.
בסוף היום
הגיע הזמן להחזיר את מרצדס E קלאס לבית היבואן בהרצליה ואני נזכר במכונית הקודמת שהחזרתי לכאן לא מזמן. ב-C AMG. ההיא נתנה לי רגעים שלא יישכחו על צמיגים שהחזירו את נשמתם לבורא וניסו להשליך אותי לתהומות סדום-ערד. מרצדס E קלאס, על אספלט ספוג מים, בק”מ רבים ומהירים, לא ניסתה שום מעשה כזה. היא עשתה את הק”מ האלו לבטוחים מאוד, נעימים מאוד, דורשת מהנהג תשומת לב מינימלית לתפעולה. המשפט הבא מתאר את המכונית הזו בצורה מצוינת – לפני 130 שנה, מרצדס החליפה את הסוס, ועכשיו היא מתכננת להחליף את הרוכב. זה, בתרגום חופשי, המשפט שמתנוסס באתר של החברה. ואני בטוח שכמוני, אתה שמח מאוד שמרצדס דאגה להחליף את הסוס לפני כל-כך הרבה שנים, וחרד מהיום המתקרב, בו היא תחליף גם אותי ואותך.
נתונים: 4 ציל’ טורבו-דיזל, 1,950 סמ”ק, 194 כ”ס ב-3,800 סל”ד, 40.6 קג”מ בין 1,600 ל- 2,800 סל”ד, 1,680 ק”ג, 12.5 ק”מ/ל’, 520,000 שקלים