לאורך שני העשורים בהן אני כותב על כלי רכב, נאלצתי לא פעם להתפשר. לא אחת עמדתי מול דלתה הפתוחה של מכונית, בה רציתי לנהוג בכל מאוד ונדרשתי להקריב מעצמי. הממדים שלי, או שמה אלו דווקא הממדים שלהן, פשוט לא מצאו שפה משותפת. אני מדבר כאן כמובן על מכוניות שהן מאוד ספורטיביות, מאוד קטנות, מאוד לא מתפשרות. ואני לא מתכוון כאן למכוניות מוכרות, אלא לכאלו שמיוצרות בסדרות מצומצמות כמו המימדים שלהן. דונקוורט או ק.ט.מ אקסבואו, קייטרהאם או יס! בכל אחת מהן שילמתי בנוחות לקויה, בגב שבור, ולפעמים אפילו בסימנים שנשאתי על עצמי שבועות.
מי שמופיעה מולכם בכתבה זו, למזלי, לא דורשת כאלו פשרות כואבות. היא פשוט קצת קטנה וצפופה. לי קצת יותר כנראה. אני גם לא מת על הכיסא הגבוה יחסית שלה שגורם לי ללטף את הגג עם שיער הראש. ביננו, בגילי גם לא בטוח שלהיראות בקטנה צעקנית כזו, זה הדבר הנכון. ואם נדרש לגרסה הזו ספציפית, אני לא יודע למה אני נוהג בה שוב. בחנתי אותה כשרק נחתה בארץ ואח”כ בעוד עידכונים כאלו ואחרים. עכשיו גרסת הנובולארי הזו מגיעה לארץ ומוסיפה עוד שרירים (בין השאר) לאותה המכונית מוכרת. כן עם אותו מחיר נגיש. כבר כתבתי עליה שהיא היחידה שנשארה, שיכולה לגרום קצת חיוך, ולדרוש מעט בתמורה. מה כבר נשאר לומר?
כל אלו התרוצצו בראשי עת אספתי את אבארט 595 נובולארי הזו וביצעתי מנהלות שונות במהלך היום. לאחר מכן, בארבע בבוקר מצאתי את עצמי ער. קצת מוקדם מהרגיל גם בבוקר מבחן. משום מה מיהרתי לצאת, למרות שעוד חשוך בחוץ, לצאת אל הלופ הדרומי שהוא חלק מכל מבחן שלנו באוברדרייב. מצאתי את עצמי מדרים על הכבישים המהירים, שבשעות אלו עושה רושם שהם מהירים יותר. למרות הממדים הקטנים, הנובולרי אוהבת את המהירות הזו. היא מאיצה בחוזקה ושומר על קצב גבוה, למרות המתלים הקצרים והקשוחים, שלא ממש אוהבים כבישים משובשים. האוויר הקריר עושה טוב למגדש והקטנה ממלאת את נחיריה אוויר ואצה.
מהר למדי מצאתי את עצמי בכביש שלא נכלל בד”כ באותו סיבוב דרומי. כביש ערד מצדה יותר לפתות את הנוהג עליו למהירות גבוהה ואז לכפות עליו בלימה חזקה. רגע נמתח בין ההרים ורגע סוגר עליך. הקטנה הזו מרגישה כל כך נכונה כאן, שמצאתי את עצמי עובר כאן הלוך וחזור מספר פעמים. לאחר מכן, סדום ערד בגישה פתוחה יותר. עוד מעלה מטה אחד ואפשר לרוץ לאורך 90 צפונה. טעימה קטנה מהאספלט הצר המתפתל אל דרגות וחזרה, וממשיכים צפונה. בבקעה קינחנו בכביש 458 שבימים אלו נראה כמו חתיכת אספלט אירופית משובחת, עם רקע ירוק תואם. הק”מ ממשיכים לרוץ ואני קולט שלא עצרתי ממש. לא משהו לאכול, לא איזו עצירת שתייה. והאמת היא שהמקום הטבעי הבא להמשיך אליו הוא הגלבוע.
באותו רגע הסתכלתי על הפנקס וראיתי שהוא מלא בתובנות, רובן מוכרות מדגמי עבר של האבארט הקטנה. פה עוד כוח, שם עוד מחמאה למערכת המדמה דפרנציאל קדמי, משהו על נשיכה לא מספקת מהברמבו, חידוד על זה, תחושות מהקוני האחוריים. הפנקס מלא, והמשפחה מחכה בבית. וזה אומר שאני מסובב את האף החצוף והזריז של המכונה הזו ומתקדם נינוח אל עבר הבית. לא מעט ק”מ עבור מכונית קטנה ולא נוחה אני חושב לעצמי. לא מעט ק”מ עבור עיתונאי מזדקן שכבר נהג וראה כמעט הכל עצמי עונה לי בחזרה.
אפשר להשליך את הפנקס הישן, ואת התובנות גם הן, על המושב הימני ולשכוח מהם. ללחוץ על הכפתורים הנכונים בתא הנוסעים ולתת לאבארט לבטא את עצמה דרך אגזוז המונזה. אפשר להתפלפל לכאן או לכאן או לציין כמו שכבר עשיתי בעבר את האמת הבסיסית של המכונה הזו. מי שהתבססה על פלטפורמה פשוטה כשהוצגה וזכתה ללא מעט ביקורת, נותרה היום לבדה, אותה פלטפורמה ישנה, מרגיש חיה ונכונה כל-כך עכשיו. עם המנוע העקרבי הקטן שלה, ידית ההילוכים, ושלושת הדוושות שגורמות לחובב הגה לרצות להמשיך ולתופף עליהן. עבור מי שאוהב לנהוג, ומביט בעולם הולך ונעלם (רק לאחרונה הוצגה היורשת החשמלית, לא עלינו עם מחולל סאונד מלאכותי), לא יימצא שותפה טובה ממנה בצד הזה של רבע מליון השקלים. זה לא עקרב, זה אוטו נשמה.
אבארט 595 נובולארי
מנוע: 1,368 סמ”ק, טורבו, הספק: 165 כ”ס ב-5,500 סל”ד, מומנט: 23.5 קג”מ ב-3,000 סל”ד, תיבת הילוכים: ידנית, 5 היל’, משקל עצמי: 1,035 ק”ג, בסיס גלגלים: 230 ס”מ, מ-0 ל-100 קמ”ש: 7.3 שניות, מהירות מרבית: 218 קמ”ש, צריכת דלק (מבחן): 9.7 ק”מ/ליטר, מחיר: 139,900 שקלים