אני זוכר את היום שבו נפל לי האסימון שאופניים הם לא בשבילי. לקחתי את הראליקרוס שלי והחלטתי לצאת מהרצליה לתל-אביב. אלו היו אופני ברזל כבדים, עם שלושה הילוכים על הרמה. אופניים כאלו של שנות ה-80, שניסו להיראות כמו מוטוקרוס. הם גם שקלו כמוהו. הדרך הפכה לסיוט, כשכבר בצומת הכפר הירוק רשמתי חישוק אחורי עקום ושרשרת קרועה.
את הצעדה הארוכה הביתה, עם שארית האופניים לצידי, אני לא אשכח, אף פעם. מאותו יום ידעתי, אני אוהב גלגלים, אהבת אמת, אבל אני שונא להיות זה שמניע אותם. הגישה הזו, התאימה יופי לקצב הגדילה של אלסיבוני הזעיר. ככל ששנאתי תנועה לא ממונעת הגוף שלי התאים את עצמו למצב הזה. לתוצאה אנו עדים עד היום…
אבל, אחת לכמה שנים, מתערבת הקארמה ורומזת לי שצריך לעשות משהו בעניין. גוף צריך לזוז, פעילות גופנית היא דבר מבורך, ולהזיע זה לא כזה נורא. אני מסכים עם כל אלו, בהחלט צריך לזוז, ונהיגה מהירה או רכיבה כזו על מכונית או אופנוע נחשבים כפעילות לכל דבר ועניין, עניתי לקארמה.
אבל היא לא מקשיבה. בד”כ כלל, כל ארבע חמש שנים, היא שולחת שליח ומכריחה אותי לעשות קצת כושר. בחסות הקארמה שוטר כזה או שוטרת אחרת, שמים עליי יד, לוקחים לי את הרישיון ושולחים אותי לדרכי. והיות ותחבורה ציבורית בעיני גרועה יותר מטריאתלון בקיץ, אני מארגן לעצמי זוג אופניים ונזכר באותו חוויית ילדות נוראית.
וכך גם הפעם. שוטרת, לייזר, שלילה. טלפון לק.ט.מ וזוג אופניים נוחתים בחיקי. רק שהפעם יש טוויסט בעלילה, אלו אופניים חשמליים. זה אומר שאני אמור לסבול פחות אבל רק קצת פחות. כי תבין, אני יודע מה זה אופניים חשמליים. אני רואה אנשים בסביבתי רוכבים עליהם. ההוא עם מנוע משופר, זה עם בקר מקורר ההיא עם בלם מקושר.
את כל הכלים האלו, שהם רוב מה שאתה רואה מסביבך על הכביש אפשר לסכם בשתי מילים: מלכודת מוות. כבר “לקחתי סיבוב” כי אמרו לי “שאני חייב” על זוג משופר כזה. מנוע מחוזק, בלמים שונים, צמיגים ועוד כשפים. כשפים כי ככה בדיוק מרגיש מקל של מכשפה לדעתי. 60 קמ”ש בלי שלדה, בלי גיאומטריה, בלי שום יכולת לתפעל את השעטנז הזה. דרעק קולוסאלי.
אז תסלח לי שלא עלצתי בקרבי כשהבנתי שאני עומד להעביר חודש על אופניים חשמליים. אפילו שהם מתוצרת ק.ט.מ ולא של יצרן עלום מהמזרח. ובוודאי אתה מבין כבר, שההפתעה הייתה גמורה ומוחלטת. אקדים את המאוחר ואומר כבר עכשיו – אם התקציב היה מאפשר את זה, הייתי מניח 14,500 שקלים מבלי לחשוב פעמיים על ק.ט.מ מאכינה סקאוט 271. מניח עם חיוך.
זה מתחיל מאיך שהדבר הזה בנוי. לא משנה על מה אתה מניח את העין. בלמים, חישוקים, שלדה, פדלים, כל רבע מדבקה וחצי כבל עשויים באיכות, מחשבה ואפילו גאונות. זה לא משהו שנבנה כלאחר יד. זו מכונה. מאכינה.
הגלגלים הגדולים עם הצמיגים האיכותיים, המזלג, הכידון, כל הדברים האלו שנראים מצוין במצב סטאטי הופכים את הרכיבה לתענוג מתמשך. הכל כל כך הגיוני, מתפקד, משרה ביטחון. פשוט בא לך להמשיך לרכוב. ואז להמשיך עוד קצת.
ועל הכל מנצח כאן המנוע החשמלי. אני לא מתיימר להבין באופניים חשמליים או אנטומיים, אבל יש לי רק תשבוחות לכוח החשמלי שדוחף כאן. מבירור קצר שערכתי אני מבין שמדובר במנוע של בוש, כזה שיודע לדחוף יותר מ-7 קג”מ (!!!) בכדי לתגבר את שריריי הרגליים של הרוכב. וזה אומר דבר אחד. אין יותר עליות.
אם תיזכר בפעם האחרונה שרכבת על אופניים, בוודאי תסכים שזו חוויה מהנה למדי. עד שאתה נתקל בעלייה הראשונה. או-אז הופכת החוויה לסיוט, ואם זו עלייה תלולה ארוכה בשיאו של יום חם, אפשר לבקש חשבון ולהתחיל טופס טיולים. תנו לי לרדת.
אבל הקטע כאן, שמערכת ההנעה הזו פשוט מעלימה את העליות האלו. הן פשוט לא קיימות. את יכול לבחור מתוך מספר מצבי סיוע. אני כמובן השתמשתי במצב החזק ביותר כל הזמן. תבחר את ההילוך הנכון, דווש בקצב והעוצמה שמתאימים לך – והאופניים האלו פשוט מניפים אותך קדימה. אפשר ממש להרגיש את הדחיפה הזו.
אולי כאן צריך להסביר לרגע. החוק בישראל מתיר מנוע חשמלי לאופניים בתור מערכת עזר. זה אומר – אתה חייב לדווש, האופניים “רק עוזרים” לך. אין סיבוב של הדוושה, אין מנוע. ואני חייב להודות עכשיו, זה לא ממש עניין אותי. אתה לא באמת צריך לדחוף את הרגליים שלך. את מסובב אותן על הדוושות, אבל הק.ט.מ לוקחות על עצמן את עיקר העבודה.
עוד משהו מעניין, שוב מחוייב בחוק, זה הפסקת העזרה החשמלית הזו מעל 25 קמ”ש. אבל שוב, הגיר כאן מספיק יעיל, המבנה מספיק קל והגלגלים מספיק גדולים בשביל לאפשר לך לשייט במהירות הזו בלי יותר מדי מאמץ. ד”א מאמץ מלא וירידה מכובדת רשמו למעלה מ-50 קמ”ש על השעון, וגם שם השלדה הזו, הבלמים, ההיגוי המשיכו לשדר את הסולידיות שלהם. מרשים.
עם האוכל בא התאבון ובשבת הראשונה הרכבתי כיסא מאולתר על הכתומות. לקחתי את בני יחידי ויצאתי לדרך. המסלול התחיל ברמה”ש. המשיך להרצליה. משם לפארק רעננה. שיטוט בפארק. חזרה להרצליה, הפעם לטובת הפארק שם. עוד שיטוט ואז קפיצה לסבתה באותה העיר. לאחר מכן, עמוסים בארוחת צהריים דשנה, חזרה לרמה”ש. קצת יותר מ-25 ק”מ עם כ-150 ק”ג באוכף ועל מצב התגבור המירבי. יצאנו לדרך עם סוללה מלאה. הסיבוב הזה הוריד רק שליש מהטווח.
אני מודה, לא אסתכל על אופניים חשמליים כאלו באותה צורה יותר. הם לא רק היו ליווי משובח בימים הנוראים האלו, הם גם גרמו לי להרגיש בריא יותר, תרמו להפחתת משקל (קלה, לא צריך להגזים) ואף גרמו לי להרגיש שאני שומר על הסביבה. המחיר לא נמוך, אבל האיכות והיכולת שווים הרבה יותר מול אותם אופניים “סיניים” שמציפים את השוק. ועוד לא אמרתי מילה על בטיחות. אלסיבוני עף על אופניים. מי היה מאמין.