עוד מייל, עוד הזמנה להשקה. העיניים עוברות מהר. פיג’ו 208RC… מכוניות מסלול ייעודיות… מסלול ערד… נהיגה… רגע?! נהיגה על מסלול במכוניות ייעודיות על אדמת ארץ הקודש?! העיניים לא מאמינות, האצבעות כבר מרפרפות על היומן לבטל כל דבר אחר שעשוי לצוץ באותו היום. יש דברים שעדיין מעוררים אותי מסתבר.
הסיפור הפשוט הזה, הוא לא כל-כך פשוט במונחים ישראליים, ועל כן הוא מפתיע למדי. לובינסקי יבואנית פיג’ו חברה לבית הספר לנהיגת מתקדמת פרודרייב של ראם סמואל. השת”פ הזה הוליד שמונה מכוניות פיג’ו 208RC, שיועמדו לרשות כמה עשרות נהגים שיתחרו באליפות ישראל. מכוניות ראש בראש על המסלול. שמונה אירועים שינקזו את המתחרים המהירים ביותר אל מרוץ מסכם, זה שיכריע את המנצח הכללי.
בבוקר ההשקה קמתי חולה. יותר מהרגיל הכוונה. החום גבוה, הראש דופק ולעלות עכשיו על הוי-סטרום ארוך הטווח של אוברדרייב, נראה כמו הדבר הנכון האחרון. אבל בקצה הדרך מחכות מכוניות מסלול, כאלו שנבנות אצל מחלקת הספורט של פיג’ו ומסלול טכני. 40 המעלות שבחוץ גורמות לי להגיע מטוגן קלות אבל זה לא ממש מעניין כעת.
כמו שהבטיח המייל, ברחבת הטיפולים עומדות שלוש מכוניות עם מראה תכליתי מעורר. אני כבר מדמיין. אנחנו רצים על המסלול, הפעם בתוואי עם כיוון השעון. המכונית הקטנה והקלילה הזו תענה לכל פקודה שלי מיד. לא מחפש את הזמנים, רוצה למרוח אותה לרוחב המסלול מול עדשתו של רונן – מה שיימרח לי חיוך גדול על הפנים. מנתק, מעבר לרביעי, כל הגז שיש לפני בלימה עם גז ביניים מדויק, פקודת היגוי מוגזמת, העברת משקל קלה ואנחנו בהיגוי-יתר קליל אך חינני לרוחבה של השמאלית בסוף הישורת. אני הוזה. זה כנראה החום. עוד לא התיישבתי אפילו במכונית.
צריך ללבוש סרבל ולשים קסדה וזה זמן טוב לדבר על המכונה. פיג’ו 208RC שזה קיצור של רייסינג קאפ. מכונית מרוץ, כמו שצריך, שמחלקת המרוצים של פיג’ו בונה כאמור. זה אומר שאין כאן שום דבר שלה מיועד בכדי להאיץ, לבלום או לפנות. מה שכן יש כאן, זה מנוע 1.6 ל’ אטמוספרי שמפיק 140 כ”ס, גיר ידני בעל 5 מהירויות שניהם מזיזים משקל של כ-960 ק”ג. לא הרבה כוח מחד, משקל נמוך מאידך. אפשר לכוונן כאן כל דבר בערך. ואיך שנכנסים למכונית, תוך השתחלות (לא) אלגנטית דרך כלוב המרוצים, אפשר למצוא גם מתג גדול שקובע את חלוקת הבלימה לפנים/אחור. מסוג הדברים שגורמים לי לחייך.
עם קסדה על הראש לא יכולתי לעשות הרבה יותר מלחייך. היא תקועה חזק בחלקו העליון של הרול-קייג’, תוקעת את הראש שלי בזווית מוזרה. אבל זה לא מעניין אותי כרגע. יוצאים למסלול. זה הזמן לתת את כל מה שיש ולקחת ממנה הכול בחזרה. או שלא. אלו מכוניות חדשות לחלוטין, המלווה במכונית חרד לשלומה ואני מתבקש שלא להתקרב לקו האדום. ובכלל לא לדחוק אותה בשום צורה ולשמור על המכונית בחתיכה אחת. מבאס? כן. אפשר לקבל ולהבין? גם כן.
אז המעט שכן אני יכול לספר לך, זה שהתגובות נפלאות, התחושות ברורות והמנוע הקטן מזיז אותה בצורה נמרצת למדי. נראה לי. ההקפות הספורות והמוגבלות לא באמת שיקפו במאום את יכולותיה. או יכולותיי. קבלנו הזמנה לטעום ממנה יותר ואני מקווה שיזדמן לי ולה לנסות אחד את השנייה בקרוב.
עד אז, צריך לברך את כל המעורבים בסיפור הזה. זהו עוד צעד, ברור ומכובד, בדרך לספורט נורמלי במדינה הקטנה שלנו. סדרת מרוצים של יצרן אחד, עם מכוניות שבנויות כמו שצריך. כזו שתפגיש עשרות נהגים ראש בראש על המסלול, על כל המשתמע מכך. מכל אלו ייעלה וייבוא מנצח אחד. אליפות.