יש מעט מכוניות שהגדירו דור שלם. פורד מוסטאנג היא אחת המכוניות הבודדות הללו. פורד מוסטאנג אמנם לא הייתה מכונית השרירים הראשונה (פונטיאק GTO הקדימה אותה במעט), אבל היא הייתה המכונית הנכונה בזמן הנכון לא רק עבור פורד, אלא עבור דור הבייבי בום כולו. אותם צעירים שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה ובדיוק קיבלו רישיון נהיגה. הם לא רצו מכונית כמו של ההורים שלהם. הם רצו מכונית שתגלם את רוח החופש, הרוקנרול והמרידה במוסכמות של הדורות הקודמים.
במהלך גאוני ומרדני בפני עצמו של לי אייקוקה שניער את ההנהלה השמרנית לקחו בפורד את הפאלקון, משפחתית בורגנית ואפרורית שהתאימה להורים של דור הבייבי בום, והפך אותה למשהו שונה. נחשק. מרגש. עד 1964 לא יכולתם להגיד את זה על פורד. ההצלחה האדירה של המוסטאנג סללה את הדרך לשנות הקסם בהן פרחו מכוניות השרירים וכתבו את הפרק המפואר האחרון של תעשיית הרכב האמריקאית. פורד מוסטאנג התקבעה בתואר אייקון אמריקאי מוטורי ותרבותי גם בחלוף השנים, עם דורות מוצלחים פחות שעדין ניסו לשמר את הנוסחה הכללית ואת רוח המוסטאנג. למעשה, יש רק עוד מכונית אמריקאית אחת שזכתה למעמד דומה, קוראים לה שברולט קורבט.
60 שנה אחרי והדור השביעי של המוסטאנג הוא עדין יוצא דופן בנוף המוטורי, אבל באופן אחר. המכונית שהייתה פורצת דרך וסמל של תקופה מוצאת את עצמה נלחמת על עצם קיומה מול שוחרי איכות הסביבה והמכוניות החשמליות כשהיא מנהלת את הקרב המאסף של מכוניות השרירים, שדווקא עשו קאמבק בעשור הראשון של שנות ה-2000 (בזכות המוסטאנג, איך לא) וכעת שוב נמוגות אל דפי ההיסטוריה. שברולט קאמרו ירדה מפס הייצור ללא מחליפה ודודג’ החליפה את הצ’אלנג’ר בצ’ארג’ר שוויתרה על מנוע ה-V8 ולמרבה החלחלה מוצעת גם בגרסה חשמלית.
פורד מנסה להלך בין הטיפות. לצעוד עם הזמן, אבל להישאר מחוברת לשורשים. לאחרונה הודיעה שהיא ממשיכה להיות מחויבת למורשת ותייצר את המוסטאנג עם מנוע V8 לפחות עד סוף העשור. זה בהחלט מעודד. אבל ב-2026 תופיע מוסטאנג היברידית, והם לא היססו לחלל את אותה מורשת שהם עמלים לשמר עם קרוסאובר חשמלי שנושא את השם והסמל של הסוס הדוהר.
האם הדור השביעי של המוסטאנג יכול לנהל את הקרב הזה? עד לא מזמן הייתה לנו בעיה לענות על כך כי היא לא הגיעה לישראל, לפחות לא ביבוא רשמי מזה שלושה עשורים, אם כי באופן עקבי עשרות יחידות ממנה הגיעו מידי שנה באפיקי היבוא האישי. עכשיו כשהיא מגיעה זה קורה בתקופת שפל שבה המכוניות הספורטיביות, לבטח אלו העממיות הולכות ומתמעטות. בארה”ב המוסטאנג נחשבת עממית, לבטח בגרסאות הכניסה עם מנוע ארבעת הצילינדרים. לא בישראל. ועדין היא גם המכונית הספורטיבית היחידה עם מנוע V8 שאתם לקנות בפחות מחצי מיליון שקלים.
לפחות מבחינת הניראות היא מעניקה את מלוא התמורה לכסף. זו לא מכונית לאנשים צנועים, בטח לא בשילוב של צהוב עם פסים שחורים. אם אתה לא מעוניין שיסתכלו עליך תקנה אוקטביה RS לבנה. פורד מוסטאנג GT נוטפת נוכחות וממגנטת תשומת לב עוד לפני שמניעים אותה. פורד הצליחו לבצע עוד אבולוציה מוצלחת לקווים הקלאסיים של המוסטאנג בלי להיגרר לרטרו מתאמץ. מרכב הקופה-פאסטבק המסורתי בעל החרטום הארוך משמרים את הצללית הקלאסית ומגובים בסממנים הכוחניים המתבקשים כמו כונס האוויר במכסה המנוע והספויילר הצנוע על הזנב כשהם לא מפספסים את האזכורים הקטנים שקורצים למקור משנות ה-60, כמו יחידות תאורה האחוריות למשל.
בתא הנוסעים העדיפו בפורד לצעוד עם הזמן ובמקום לנסות לשחזר את המראה הקלאסי הצמידו כמקובל כיום צמד מסכים לרוחב עם שפע תצוגות בתאמה אישי וממשקי מגע המקובלים כיום, אם כי התפעול פשוט ביחס למקובל כיום. זה קצת נראה מאולץ, אבל נגיעות הרטרו מופיעות גם כאן, למשל בעיצוב בורר ההילוכים, הכרום בדיפוני הדלתות והאפשרות לקבל את לוח המחוונים בגרפיקה המחקה את לוח המחוונים של ה-Fox Body מסוף שנות ה-80, כולל תאורת השעונים הירוקה. האבזור שופע כמתבקש אבל איכות החומרים וההרכבה מעניקים תזכורת לעממיות של המוסטאנג. אבל זה באמת לא העניין כאן.
פורד מוסטאנג ייסדה כאמור את קטגוריית “מכוניות השרירים” אבל בבואה של פורד להציג הדור השביעי של המוסטאנג היא הגדירה אותה כ”מכונית ספורט”. קצת מעורר חשד. לא חלילה בכוונות של פורד אלא בנקודת המוצא, כי בסופו של דבר לאמריקאים יש גישה משלהם לספורט שלא בדיוק תואמת את ההשקפה בשאר העולם. אחרי הכל, מה שהם קוראים לו כדורגל נראה כמו היאבקות ומרוצים באמריקה יכולים להתקיים או בקו ישר או במסלול אובאלי. מצד שני, המהפך בתפיסה של הזו המוסטאנג כמכונית ספורט החל כבר בדור הקודם, עם הניסיון להפוך אותה למכונית גלובלית שגם מתחרה במרוצי טורינג. בדור החדש ועם גרסת ה-GTD בפורד כבר קוראים תיגר על פורשה 911 GT3 RS. לא פחות.
לפחות בכל הקשור לאופי והביצועים היא נאמנה למסורת. V8, המון סמ”קים ובלי עזרה של מגדשים מתוחכמים עם תוכנת ניהול הייטקית. המנוע הזה נושם באופן עצמוני ונוהם באופן קדמוני, אבל משתמש בטכנולוגיה מודרנית עם גל זיזים עילי כפול, תזמון שסתומים משתנה ומערכת הזרקה משולבת עם הזרקה עקיפה לסעפת היניקה והזרקה ישירה אל הצילינדר. התוצאה היא 480 כ”ס המתקבלים מעבר ל-7,000 סל”ד, טריטוריה בה מנועי ה-V8 הקלאסיים היו נופחים את נשמתם. 480 כ”ס הם המון כוח, אבל כבר לא ממש עושים רושם בעידן החשמל שבו הספקים כאלו מופרחים לאוויר בקלות.
אבל הקלף החזק של המנוע הזה הוא באיך שהוא נשמע, בעיקר בזכות תרומתה של מערכת הפליטה המשודרגת המגיעה כחלק מחבילת הביצועים. זהו צליל גרגור שחלף מן העולם. כזה שהולך ומתגבר עם גל המומנט ההולך ומתעצם במעלה הסל”ד ומגיע עד לשאגה עמוקה בקצה. וזה לא רק לאוזנך בלבד. מי שלא יסובב את הראש אחרי המוסטאנג בגלל איך שהיא נראית יעשה זאת בגלל איך שהיא נשמעת.
הביצועים בהתאם. מוסטאנג GT מאיצה בנחישות על גבול הברוטאליות, כשהגלגלים מנסים לייצר אחיזה גם בהילוך שלישי וניתוק בקרות משמעותו כניסה לקרב על הזנב. השהייה קלה ואז פשוט משתגרים קדימה, גם אם משייטים בנינוחות ב-120 קמ”ש בהילוך שמיני. הכוח תמיד שם בהישג יד והוא ממכר באופן גם תיבת ההילוכים בעלת עשרת יחסי ההעברה לא מצליחה לקלקל. זו לא התיבה המהירה ביותר בתגובותיה וגם לא המעודנת ביותר, בעיקר עם חבטה לא נעימה בין ראשון לשני. אבל זה כמעט לא משנה כשיש כל כך הרבה מומנט.
בתור מכונית ספורט הסיפור כבר מורכב יותר. בפורד התאמצו למקם את המנוע אחורנית ככל האפשר והעניקו לה מתלה אחורי רב חיבורי מתוחכם במקום סרן חי פרימיטיבי, אבל בסופו של דבר המוסטאנג היא עדין מכונית גדולה וכבדה שהאותיות GT על עכוזה מאפיינות אותה טוב יותר. זה לא שהיא טובה רק בקו ישר, להפך. ההפתעה הגדולה של המוסטאנג הזו היא בכך שהיא מאוזנת ומרוסנת. יודעת לשמור על קו הפניה, לא תימרח בצווחת צמיגים עם הגעתם אליה מהר מידי ואפילו ההיגוי מדויק למדי ועם משקל נכון ברמת הכיול הספורטיבית.
אלא שהמוסטאנג עדין נעדרת את התקשורת הנחוצה למכונית ספורט אמיתית ואת הרהיטות משרת הביטחון של הטובות באירופאיות והיפניות. זו לא המכונית האידאלית לימי מסלול או כבישים טכניים. היא עדין מסוגלת להיות מהירה אבל תדרוש מהנהג לעבוד קשה יותר ומדויק יותר. מצד שני, זו מכונית מהירה שעדין אפשר לחיות איתה ביום יום. המוסטאנג יכולה לשייט בנינוחות אם צריך, המתלים נוקשים אבל לא מנערי חוליות ויש לה את כל מערכות הבטיחות הנדרשות כיום שפועלות היטב ולא מציקות יתר על המידה.
ההנאה בפורד מוסטאנג מגיעה ממקומות אחרים. מקומות שכבר שכחנו שהם קיימים כשהמכוניות הופכות להיות טכנולוגיות ומתוחכמות כל כך, מחניפות לנהג וגדולות ברמה של כוון וסע. המוסטאנג מביאה את ההנאה שלה מעידן אחר. שאתה נוהג בה אתה מחייך בגלל המנוע, תחושת הכוח והצליל שהוא מייצר. החספוס שעדין מובנה בה והידיעה שהזנב יכול לפתח עצמאות בכל רגע נתון היא משהו שכבר נחשב מגונה בעידן הפוליטקלי קורקט, כמו גם צריכת הדלק.
למרבה האירוניה, עד כמה שהדור השביעי מנסה להיות עדכני אי אפשר לנהוג בו בלי להרגיש קצת בומר. אותו כינוי גנאי שדור המילניום מצמיד לאותם בני דור הבייבי בום המתבגרים אותם הם תופסים כבריות לא רלוונטיות מעידן אחר. פורד מוסטאנג GT היא בומרית במראה עדכני והיא מתגאה בכך. זה רק גורם לנו לאהוב אותה יותר ולקוות שלא יגמר לעולם.
פורד מוסטאנג GT – תעודת זהות
מנוע: 5,038 סמ”ק, V8, הספק: 486 כ”ס ב-7,250 סל”ד, מומנט: 58 קג”מ ב-4,900 סל”ד, תמסורת: אוטומטית 10 הילוכים, הנעה אחורית, בסיס גלגלים: 272 ס”מ, משקל: 1,834 ק”ג, מ-0 ל-100 קמ”ש (מבחן): 4.25 שניות, מהירות מרבית: מהר מאד, צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 7.6 ק”מ לליטר, מחיר: 425 אלף שקלים (490 אלף שקלים לרכב המבחן)
