פורד ברונקו (מבחן): הענק החביב

אני לא זוכר מתי הבחנתי בהתרגשות כזו בקרב קהילה מוטורית כזו או אחרת בישראל. אולי באשמת הזיכרון שכבר לא משהו, ואולי בגלל שבאמת ההתרגשות, נוכח הגעתו של פורד ברונקו לישראל, הייתה יוצאת דופן. בעיקר, כמובן, בגזרת שועלי השטח הרציניים, כאלו שמבלים על מעלות ארצנו בכל סופ”ש אפשרי.

כך מצאתי את עצמי לפני שבועות מספר, עם אקזמפלר כזה בחנייה. מה אומר ומה אדבר. הוא גדול, הוא נראה טוב, ובגרסה שנמסרה לי, הוא בהחלט גרם לי לעמוד מולו ולבחון אותו מכיוון כזה ואחר. עם צמיגי 35 אינץ’ אדירי מידות, עיצוב קופסתי-רטרו עם כלום סרחי-עודף ובצבע כתום צהבהב – קשה שלא להביט בו.

ואכן מצאתי את עצמי עומד שוב ושוב מולו. מזווית כזו ועוד אחת אחרת. לא משהו שעיתונאי רכב וותיק וציני נוהג לעשות. בלי קשר להשוואות כאלו ואחרות, פורד ברונקו פוגע בול. בכל הקשור למראה לפחות. עושה מספיק כבוד לעבר ונראה עדכני לחלוטין. גם בתוך תא הנוסעים ממשיכה ההתרשמות החיובית סה”כ.

גם כאן לוח השעונים עושה איזו מחווה היסטורית, מקריב עליה את אופן ההגשה של הנתונים, אבל לגמרי מוצלח. גם מסך המולטימדיה הגדול, סידור הכפתורים, ידיות האחיזה ומתגים ייעודיים להתקנות חשמליות עתידיות, כולם פורטים על הנימים הנכונים. איכות ההרכבה בסדר, לא יותר מזה. עוד מעט, כשאצטרך לצאת מהרכב כשהוא תלוי בזוויות שונות ומשונות, ואאחז בכל ידית מוזכרת, אגלה שחלקן לא מרגישות משרות ביטחון כל-כך. אבל שים את כל זה בצד. זה רכב שכיף להתקרב אליו, כיף לשבת בו, וכיף לזרוק אליו מבט אחרי שאתה מתרחק ממנו. הוא גם מרווח – בזכות הממדים האדירים.

מה מתחת

פורד ברונקו לוקח למעשה את פלטפורמת פורד ריינג’ר (טנדר העבודה הקטן יחסית של פורד) ומניח עליו את השם המוכר ועבודת העיצוב המוצלחת. יש לנו סרן-חי מאחור ומתלים נפרדים מלפנים אבל על הכביש כל זה עניין אותי פחות ברגע הראשון. אין מה לעשות, כשאני שומע הנעה אחורית, אפשרות לנעילת הדיפ’ האחורי ועשרות קג”מ, המוח שלי הולך לכיוון אחד. אז כן, הברונקו שמח מאוד לנופף את זנבו תחת כוח, אבל מחשב הניהול פותח את הנעילה האחורית מעל לכ-44 קמ”ש. קוטע את החגיגה לפני שהתחילה.

לא נורא, זה לא באמת הייעוד של פורד ברונקו. ואם נחזור רגע לסידור המתלים, נגלה כמה דברים. מעבר לצמיגי הענק ולסרן החי מאחור, מגיעה גרסת ‘וויילד-טרק’ הנבחנת גם עם בולמי זעזועים של בילשטיין. התוצאה, על כביש עירוני שבור, לא מרשימה במיוחד. קל לזהות את השורשים ‘החקלאיים’ של הסרן האחורי המקפץ. בכביש המהיר המצב משתפר, כמעה. אבל אז צצה בעיה אחרת. משמעותית יותר. רעשי הרוח כאן בשיוט חוקי וסביר, פשוט בולטים ברמה בה לא נתקלתי. זו לא אוושה מרשרשת מרחוק, זה רעש בולט מחלקו האחורי של הגג הפריק, כזה שמעיב על הנסיעה. נקודת אור, נמצאת באבזור. גם בקשור לנוחות וגם בבטיחות, הרפרטואר כאן מלא ומרשים.

פורד היו חייבים כנראה לתת לברונקו יכולת לפשוט את דלתותיו וגגו, כי זה בדיוק מה שיש ברנגלר. אבל משהו בתכנון כאן לקוי, ולא מרגיש אפוי עד הסוף. לעניין הפירוק עצמו, הדלתות הן ללא מסגרת מה שמאפשר לשמור אותן בתא המטען, וזה יתרון. הפירוק עצמו פחות נגיש מאשר במתחרה האמריקאי (שמאפשר גם השכבה של השמשה הקדמית). הגג עצמו הציב בעיה אחרת. ברכב המבחן הותקנו קשתות מקוריות ואלו בקושי ומשאירות מקום לפירוק הגג. עם התוספת הזו, הפעולה הפשוטה הפכה להיות משימה לשני אנשים בעלי יכולת שכנוע.

מה שזורח באופן בולט אצל פורד ברונקו זו יחידת ההנעה. עם V6 בנפח 2.7 ל’ ושני מגדשי טורבו, מייצר המפלץ הזה לא רק 330 כ”ס אלא גם ובעיקר 57.7 קג”מ. כמובן שהשהיית הדוושה מורגשת, והתיבה לא תמיד מנגנת חלק על עשרת יחסי-ההעברה שבה. אבל כשאתה מוריד את הרגל הדבר הזה מאיץ לפנים, החרטום נמתח על המתלים, מתנופף כאילו מדובר בסירה מהירה תחת מצערת מלאה. כוח לא חסר כאן. תאבה לדלק גם לא חסרה כאן, עם 6.1 ק”מ/ל’ בנהיגה משולבת.

עניין של גישה

על הכביש כאמור, מרגיש הברונקו גדול, משקלו העצמי מורגש גם הוא. ההתנהגות ראויה אם מתחשבים בייעוד, אבל עדיין לא רהוטה. הבחירה במתלים קדמיים נפרדים אמורה הייתה להתבטא בהיגוי מדויק, והתוצאה סבירה. הכיול של הגרסה הזו אמור אולי היה להציג ריסון טוב, אבל זה לא מרגיש ככה. הברונקו גדול כאמור, מתגלגל, ואתה בהחלט מרגיש כל אחד מהק”ג שיש כאן. ובכלל, מתגברת התחושה, שמי שירכוש את הרכב הזה, בגלל שיקולי דאווין כאלו ואחרים, לא יחזיק אתו מעמד. בדיוק כמו אלו שקונים “מכונית עם גג פתוח” ולא מבינים את נפשה של רודסטר קטנה, גם אלו שייקנו את “איזה חמוד הברונקו החדש” מהסיבות הלא נכונות, ימצאו את עצמם מחליפים אותו במשהו מרוכך יותר.

מי שייקנה את הברונקו, וייקח אותו אל מעבר לכביש הסלול, לא יעזוב אותו. בזה אני בטוח. היכולת כאן גבוהה. כמה גבוהה? גבוהה יותר ממה שידרשו ממנו רוב יורדי השטח הישראלים. זה מתחיל בזוויות המרכב המצוינות, שמקבלות חידוד יכולת בזכות הגובה שמייצרים צמיגי הענק. הוסף על זה הנעה כפולה הנתמכת בדיפ מרכזי ובשני דיפ’ רוחביים ננעלים (בקלות מתא הנוסעים) ותקבל משהו שזז בנונשלנט על סלעים ועוד.

התוצאה הברורה היא טיפוס קליל מול כל מה שלא מסכן את המרכב של הרכב הזה. הדרך לשם משתמשת הרבה בנעילות ופחות באלקטרוניקה. יש משהו מאוד גס בפעולת המערכות האלקטרוניות כאן. בקרת המשיכה לא יעילה כלל במצבים של גלגל באוויר. ולא באמת צריך אותה עם הנעילות הרוחביות הקלות לתפעול. גם אופן הפעולה של המערכת להפחתת רדיוס הסיבוב, יעיל אך לא נעים לאוזן. עם רשרושים ותקתוקי סרבו מלפנים. יש עוד מערכות – שעובדות בצורה טובה יותר – כמו בקרת השיוט לשטח היעילה. אבל עזוב את כל אלו, הברונקו לא באמת צריך אותם. יחסי ההעברה מופחתים, הצמיגים גדולים, מערכת ההינע נעולה, והוא פשוט מטפס.

מה שכן ברור כאן, זו התחושה. אם רוביקון ממוצע נותן לך תחושת התמצאות ושליטה, שולח את גלגליו אל הקרקע בגמישות, כמו אותו עכביש, הברונקו עושה את זה אחרת. הוא מרגיש גדול יותר ושטוח יותר. למה הכוונה? הברונקו די ממהר להרים גלגל אחד באוויר, פחות שומר על קשר עם הקרקע מהזכור לי אצל שכנו מהיבשת. הגודל ושדה הראייה המוגבל לעומת המוזכר, לא באים לטובתו. בלי קשר לכל אלו, הברונקו יכול לשטח הישראלי ומזלזל בו. גם אם הוא מוצא את עצמו מתקשה יותר, או מפרפר מעט ומשנה זווית בטיפוס כזה או אחר, הרי שבסוף הוא התגבר עליו.

רגע, מי בעצם?

כן, שאלה. מי הם אלו שמוציאים מעל ל-400,000 שקלים מכיסם והולכים לטחון אותם בשטח קשה. יש כאלו בטוח, הם קנו עד היום רוביקון באותן רמות מחיר, ואפילו שפרו אותם בעוד עשרות אלפי שקלים. וזה מוביל אותי לשורה התחתונה כאן. אם אותו פלוני אלמוני ניגש לשטח שלו עם סכין בין השיניים ורוצה את הכלי הכי-הכי בשבילו, אני לא בטוח שהברונקו הוא האופציה הנכונה בשבילו. מצד שני, אם מישהו רוצה יכולת שטח טובה ומספקת, עם יכולת כביש משובחת, גם כאן הברונקו הוא לא התשובה וברמת המחיר הזו אולי כדאי ללכת ולהביט בדיפנדר החדש.

אז מי נשאר? כל אלו שבאמצע. שרוצים לא לפחד משום מסלול טיול בישראל, לא מצפים לשיוט בכביש ברמה של מכונית כביש במחיר מקביל ואולי הכי חשוב, רוצים את הצעצוע הכי חדש בשכונה. כך שאפשר להבין, אולי, את הרחש המוגבר סביב הברונקו מאז הצגתו ועד הגעתו אלינו.

עכשיו, שים רגע את כל אלו בצד. זוכר את עיתונאי הרכב הציני עליו דברנו בתחילת הכתבה. אז אותו בחור, מצא את עצמו קצת מאוהב בברונקו הזה. גונב איתו עוד סיבוב פה, בודק עוד משהו בתא הנוסעים שם. הוא לא מושלם. ממש לא. אני גם לא בטוח שאעדיף אותו על רוביקון. אבל יש משהו בביריון הגדול והקצת מגושם הזה, שדיבר אליי. יש פה לא מעט פגמים, אבל יותר מזה, יש כאן המון כריזמה. ובעידן המוטורי הנוכחי, רק על זה, מגיע לפורד שאפו.