בוקר אפרורי של סוף החורף. רוח קלילה שמנעידה קלות עצים ירוקי עד שביניהם מתפתל כביש אספלט צר. את הפסטורליה קוטע קול מפלט מנסר וצרוד שנשמע מרחוק המועצם על ידי תהודת הסביבה. כעבור כמה רגעים היא צצה מעבר לפיתול. קטנה, כחלחלה, צמודה לאספלט ומקפצצת קמעה על שינויי הגובה כשהיא משאירה שובל אפרפר וריח של תערובת דלק עשירה. אלמלא הייתה לה לוחית רישוי צהובה, עוד הייתי יכול לחשוב שקפצה לי הדרך ואני נמצא פתאום ביער בפאתי אסקס או ב-County Side של האי הבריטי.
המראה, הצליל וגם הריח משתלבים כולם לידי חיוך אחד גדול עוד לפני שמתיישבים מאחורי ההגה הקטן והספורטיבי במושבי הבאקט החובקים. אי אפשר שלא לחייך כשרואים מיני קלאסית, על אחת כמה וכמה כשרואים את המיני הזו. היא לא נולדה כקופר ספורטיבית, וגם לא חלמה להפוך לכזאת. כמו כל מיני היא נועדה לספק קודם כל פתרון תעבורתי עממי, כשעל הדרך גם ניצלה את הפיזיקה הבסיסית והתכנון הגאוני כדי לספק הנאה. אחרי כמעט יובל היא נולדה מחדש. רעננה, נמרצת וקורנת אופי לכל עבר, הפעם כמכונת חיוכים ייעודית עם קריצה היסטורית לימים בהם דברים טובים באו באריזות קטנות.
כשבן יצא מהמיני שלו עם חיוך מאוזן לאוזן. זה לא היה כי הוא שמח לראות את הנינה של המיני בצבע צהוב זרחני ממתינה לה בשולי הכביש. את האמת שבכל סיטואציה אחרת אי אפשר שלא לחייך כשרואים מיני JCW, עדות כמעט אחרונה לניסיון לשלב מינימליזם בגודל עם הארד קור מכאני. המכוניות של היום פשוט גדולות מידי, כבדות מידי ובעיקר גבוהות מידי. הדרך בה תעשיית הרכב מפרשת היום את המושג הערטילאי “הנאה מנהיגה” רחוק שנות אור מהדרך בה המיני הקלאסית פרשה אותה, וגם רחוק מהדרך בה ה-JCW מפרשת אותה.
סוד הדברים הפשוטים: פיג’ו 106 ראלי פוגשת אבארט 595 נובולארי
כל השוני
לכאורה, חוץ מהשם וקווי העיצוב הבסיסיים הקשר בין המיני הקלאסית הזו, סטייל הקופר S ממנטה קרלו, וה-JCW קלוש. ה-JCW מהדור השלישי של המיני כמותג תחת ב.מ.וו רחוקה מלהיות מכונית מינימליסטית וספרטנית כמו המיני משנת 79 שהתייצבה לצידה. היא מצוידת בשפע כריות אוויר, מערכות בטיחות עדכניות ובייביסיטרים אלקטרוניים. יש לה אביזרים כמו בקרת אקלים וגג שמש חשמלי שלא היו קיימים גם במכוניות פאר כאשר המיני הקלאסית שלצידה נולדה ולמען השם, יש לה תיבת הילוכים אוטומטית מרובת יחסי העברה. כמובן שכדי לממש את הפוטנציאל הספורטיבי יש כאן ארסנל המשלב מנוע טורבו מודרני רב און, מתלים מתוחכמים עם בולמים אדפטיביים וצמיגים ספורטיביים בגודל של צלחת לווין.
כמובן שאי אפשר לברוח גם מעניין הגודל. ההשוואות מלוות את המיני המודרנית מאז נולדה לראשונה בשנת 2000 והן רק מתגברות אחרי רבע מאה, בה הפכה ממיני לסופרמיני. כשנדמה שאפשר להכניס לתוך תא הנוסעים שלה את המיני הקלאסית, ועדין, מדובר במכונית קטנה במונחים מודרניים. העניין הוא שהמחויבות לבטיחות ולאיכות פרימיום יוצרים גם מכונית לא קלה. 1,400 ק”ג לייתר דיוק. בשביל לסבר את האוזן, המיני הקלאסית וההארד קוריסטית שלצידה שוקלת בסביבות 650 ק”ג, בערך כמו משקל הסוללה בקרוסאובר החשמלי של השכן.
כל זה נשכח כשה-JCW מתחילה לנוע. היא חדה, מדויקת, זריזה ובעיקר נוקשה מה שעוזר לה להשיל את הק”ג העודפים ולהרגיש נכונה לכל שינוי כיוון קל. את המתכון הזה משמרת ה-JCW בשינויים קלים מזה עשור. רק היעדר תיבת הילוכים ידנית הכרחית לחובבי נהיגה אמיתיים והשתקת מערכת הפליטה שלה גרעה את הצד הווקאלי המתבקש מהחוויה אותה היא יודעת לספק. אלא כאשר מיני כבר עמוק בעידן החשמלי המסורס. המיני הרגילה כבר הפכה להיות חשמלית וכלל לא מיוצרת בבריטניה, ואילו הדור החדש של ה-JCW על בסיס משודרג של הקופר ה-S הנוכחית בת ה-11 צפוי להיות היברידי וכבד עוד יותר. במציאות שכזו אין מנוס מלהסתכל על ה-JCW בערגה נוסטלגית לימים שהיו ואינם, בדיוק כמו על המיני הקלאסית שלצידה.
לידה מחדש
כמו בלא מעט סיפורי שיפוץ, גם המיני של בן היא שילוב בין רצוי, מצוי וכוונות שלא רלוונטיות כי לחיים יש תוכניות משלהם. בחלומות המוטוריים של בן הייתה מיני ללא רישוי שנבנתה לשימוש על המסלול בסופי שבוע. לאור זאת, בן כלל לא ממש חיפש מיני עם רישיונות, נוסעת או עומדת וכיוון שכבר יש לו כמה מכוניות לא צעירות שדורשות יחס חם בחניה, הוא לא ממש תכנן להיכנס לפרויקט חדש. אלא שלבן יש חבר א”א שסיפר לו על מיני מושקעת, עם מנוע מערכת פליטה משופרת וקרבורטורים של וובר, שהייתה שייכת לאדם שעזב את הארץ ועומדת שנים רבות כשהיא מחכה לגאולה. יחסית למכונית שעמדה זמן רב המיני נראתה במצב סביר, בן החליט לרכוש אותה ולשים אותה בצד עד שיתפנה זמן להעניק לה מעט יחס.
לחיים כאמור יש תוכניות משלהם. מספר חודשים לאחר הרכישה פרצה מגיפת הקורונה ששלחה את האנשים לבתים עם הרבה זמן פנוי לעסוק בתחביבים. יש אנשים שלמדו לנגן, יש כאלו ששיחקו בפלייסטיישן ויש אנשים כמו בן שנכנסו לחניה שלהם והתחילו להתעסק עם המכונית. מהר מאד לאחר תחילת הפירוק הראשוני המיני שעשתה רושם סביר התגלתה כמכרה חלודה רציני. הרקבונות שהוסתרו על ידי תיקונים ואלתורים הגיעו עד למעמקי המשקופים והקורות. החלקים ברצפה שכן היו שלמים התגלו בכלל כשלטי פרסום שרותכו בחובבנות ברמה שהייתה גורמת לכל אדם הגיוני לתרום את גופה של המיני הזו לצה”ל כדי לשמש כמטרת אימונים.
אלא שלמזלה של המיני הזו בן עובד במוסך הפחחות של אביו, וכאמור הקורונה פינתה הרבה זמן פנוי. והיא הייתה זקוקה להרבה זמן. אחרי פירוק מוחלט ברמת הבורג ובעבודת שחזור יסודית, כולל הזמנת וריתוך רצפה חדשה הפכה המיני ממצב פריך למצב מוצק, בתוספת שכבות איטום ובידוד שהביאו אותה למצב טוב יותר מאשר ביום בו התגלגל מפס הייצור בלונגברידג’. אחרי כל כך הרבה השקעה בגוף היה ברור שאין שום סיבה להרכיב בו את המכלולים הישנים. משבר האספקה לא הרתיע והחבילות מאתרי חלפים של מיני קלאסיות החלו לזרום אט אט כשהקו המנחה היה ליצור מכונית ברמה הגבוהה ביותר שניתן שעדין תהיה חוקית לכביש.
מנוע 1275 סמ”ק הגיע וזכה יחס דחיסה מוגדל, גל זיזים חם, סעפות יניקה וקרבורטור וובר חדש. תיבת ההילוכים שופצה וקיבלה רכיבים חדשים. המתלים נבנו מחדש לחלוטין עם זרועות מתכוונות, בולמים מתכווננים והחלפת כל הגומיות והתותבים לפאוורפלקס קשיחים. הורכבו חישוקי ברזל רחבים בקוטר 13 אינץ’ בסגנון ראלי כדי שיהיה ניתן להלביש עליהם צמיגים ברוחב 175, מה שהצריך גם כנפונים רחבים לסוכך עליהם. כמעט כל חלק שניתן לחשוב עליו הוחלף או שודרג, וכדי להגיע ל-Fine Tuning הנדרש המנוע הורד והורכב 3 פעמים. למרבה המזל כשמדובר במיני זו לא בעיה גדולה.
ההתלבטות היחידה במהלך השיפוץ הגיעה כאשר היה צריך לבחור את הצבע. הבחירה הקלאסית והנדושה של אדום בשילוב גג לבן או יוניון ג’ק נפסלה על הסף. “לא השקעתי כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי שהיא תיראה כמו עוד מיני” אומר בן. היו ניסיונות להתאים צבע ירוק מרוצים בריטי של מיני מודרנית שנראה פחות נכון על הגוף הקלאסי. לבסוף אחרי נבירה בקטלוגים ישנים של מיני צד את העין צבע תכלת/אפרפר עתיק שהעניק בדיוק את המראה הייחודי והקלאסי המבוקש. בדיעבד הבחירה הזו קיבלה גושפנקא נוספת כאשר לאחרונה בחרה מיני להציג את הקופר S קלאסיק החדשה בצבע זהה. התוצאה הסופית הייתה משכנעת וגרמה למיני הזו להיראות כאילו יצאה מאיזה סטייג’ ראלי קלאסי, אז מדבקות ראלי של Gulf שצועקות סיקסטיז היו הדבר המתבקש.
סגירת מעגל
אלו זמנים עצובים להיות בהם חובב נהיגה. מכוניות קטנות, עממיות המהנות כבר בתוצרתן הבסיסית כמו המיני כבר נכחדו מן העולם. מכוניות קטנות, ספורטיביות ומושחזות כמו ה-JCW הפכו להיות יקרות וגם הן עומדות בפני הכחדה, פועל יוצא של רגולציה מפלצתית שהופכת מכוניות קטנות ליקרות ולא רווחיות ומצד שני קהל צעיר שמעדיף לעשות הכל תוך כדי נסיעה חוץ מלנהוג.
גם אם ה-JCW התרחקה מהמיני הקלאסית, כששמים אותן אחת ליד השניה עדין ניתן להבחין ב-DNA המשותף לשתיים. הכביש המיוער והמתפתל הזה, במהירות של הילוך שני, הוא כל מה שצריך כדי לתת להן לפרוח. הוא כל מה שצריך בשביל שהן יעניקו הנאה פשוטה ואמיתית.
תודה ליובל לוי על העזרה בביצוע הצילומים ולבן זרח על החוויה הנדירה
