שומע אחי? רביעי-חמישי יש לי מסכם קורס של יחידה יחידתית ביותר. 750 ק״מ ביומיים, רק כביש, כולל איזה 200 ק״מ במסלול פצאל. מה יש חדש בשוק?
״ב.מ.וו R12-GS?״
– צר וחשוף מדי.
״ימהה MT09 אוטומט?״
– זה לא דוגמה אישית…
״סוזוקי GSX-8R?״
– סוזוקי מה?!
״סוזוקי GSX-8R. הפלטפורמה של 8S, ספורט תיור עם פיירינג מלא, קליפאונים בגובה נורמלי?…״
– אההה, זה נשמע סבבה, תרשום אותי.
סוזוקי. ביני ובינאק, קשה לפספס איתם. הם מומחים באופנועים רב-משימתיים פשוטים. וגם סוזוקי GSX-8R הוא בדיוק כזה: טווין מקבילי בנפח ביניים עם 82 כ״ס, תנוחה מתונה, תפעול קליל, מתלים בסיסיים. כבר על ההתחלה אני יכול להגיד שאם יש טענה אחת לגבי האופנוע הזה, אז היא על פשטות המתלים והיעדר הכוונונים. הוא מכויל על הצד הנוקשה יותר וכשהסלילה באמת על הפנים, הוא מתחיל להתנדנד וזה יכול להשפיע על הקו. מצד שני, האופנוע כולו עולה 66,000 ש״ח. ועל 66k אתה רוצה גם מתלים? סע, סע מפה.
כשתיסע, תגלה שמתרגלים להכל. כבר בחצי הראשון של היומיים האינטנסיביים האלה, לא זכרתי שהמתלים הם בכלל עניין, כי החמודי הזה התגלה כיותר אופנוע ממה שמספרים הנתונים והמחיר.
זה מתחיל בעיצוב. כן, גם אני לא מת על שני הפנסים הקטנטנים שמסודרים אחד מעל השני. אבל חוץ מהם, באחד על אחד יש כאן אופנוע עם פרופורציות ספורטיביות מדליקות; חזית נמוכה ודחוסה, זנב קצרצר וקליל שרק מבקש שיחליפו לו את המחרשה במקוצרת, מזלג הפוך, בלמים רדיאליים, צמיג אחורי שמנמן וחשוף. מתחת לכל זה יושב הטווין המקבילי החדש של סוזוקי. מנוע שאפשר למצוא אותו באדוונצ׳ר של סוזוקי (ויסטרום), בנייקד (8S), ובספורט-תיור (סוזוקי GSX-8R).
מדובר בסוכריה מוטורית קטנה וערנית. התגובה בשרנית ומיידית בכל סל״ד, הטיפוס בטורים קליל וזריז, עד המנתק. מסוג האופנועים שאחרי שהתיישבת על הילוך שישי, אתה מוריד רגע עיניים ללוח השעונים, ומגלה שמספר הקמ״שים גבוה באופן מפתיע ביחס למה שחשבת. כאילו, הוא לא חזק בטירוף, אבל התחושה היא שפשוט קל לו, כמעט בכל מצב. סאחה.
אולי זה ככה, כי הוא פשוט קטן. ניגשתי אליו כשהוא חונה ליד קטנוע הונדה X-ADV. נכון, קטנוע גדול, אבל סוזוקי GSX-8R נכנס לו מתחת לבית-שחי של הכידון, וצר ממנו בשליש. השלדה לא צריכה לעטוף ארבע צילינדרים, מעליה המיכל צנוע בהתאם, וזה שם לך בין הרגליים אופנוע שהשיח איתו כיפי. מהנינוחות של היומיום, ועד פול-חרעת על המסלול.
בסוף הישורת בפצאל דגדגתי מלמטה את ה-190, לפני שנכנסתי לו בבלמים כמו שנכנסתי למעט מאוד אופנועים. אפילו בשחרור העצמה אל תוך הטרייל הארוך שמאלה, נשארה בו עוד מלא צייתנות למשחק המסוכן הזה שבין כוח בלימה לזווית הטייה. עד הרגע שבו יש לך את האפקס ואפשר לעזוב בלמים ולשחרר אותו אל הרגליות. הרגליות, אגב, לא גבוהות כמו באופנוע ספורט, וטוב שכך. גם לטובת הנוחות, אבל גם כי הן התריעו לי בול בזמן מתי להירגע כדי להחזיר את האופנוע שלם לעופר-אבניר.
גם גובה הקליפאונים חכם. מאפשר את כל הפוזות של המסלול, ועדיין להמשיך לטייל בצפון ולחפור בדרך את כל המפותלים, ברצף עד החושך ואל תוך הלילה. אל תוך עייפות שאתה מברך בה על תנוחת רכיבה שמאפשרת להירגע ולהזדקף קצת, ולשמר את מעט האנרגיה שנותרה.
מחר עוד צריך לתפור את כל זה חזרה הביתה. משימה קשה, אופנוע קל.
מנוע: 776 סמ”ק, טווין מקבילי הספק: 81.8 כ”ס ב-8,500 סל”ד מומנט: 7.9 קג”מ ב-6,800 סל”ד תמסורת: ידנית, 6 הילוכים בסיס גלגלים: 1,465 מ”מ גובה מושב: 810 מ”מ מיכל דלק: 14 ליטרים משקל: 205 ק”ג מחיר: 66,000 שקלים