30 מיליון דולר. זה מה ששילם אדון עלום שם על המכונית שתמונתה מופיעה בראש העמוד. כשהיא נחשפה במכירה הפומבית ב”פסטיבל המהירות של גודווד” שיערו שמחירה יגיע לכ-8 מליון דולרים. כשירד פטיש אל שולחן המספר הזה יותר משילש את עצמו. מה הופך ערימה של מתכות ופלסטיק למשהו נחשק כל כך. הרי להוציא סכום כזה, בין אם זה על מכונית או אי לא כל כך קטן, הוא לא מהלך שכלתני. הוא מהלך רגשי. מה יכול לעורר רגש עז כל כך? או אולי זה כן חישוב קר של שווי היום מול סכום מכירה עתידי? לקונה פתרונים.
מכונה
לפני הכול, ה-W196 היא מכונת מרוצים משובחת. אחרי שעשתה לעצמה שם עם מנועים מוגדשי-על, הגיעה מרצדס לעונת הגרנד-פרי של 1954 חמושה בנשק חדש. התקנות השתנו ושימוש במגדש-על הותר למנועי בנפחי שלושת רבעי סמ”ק. מרצדס חישבו שמנוע בנפח 0.75 ל’, שצריך להגיע להספק תחרותי, יצרוך הרבה דלק בהשוואה למנוע אטמוספרי (בנפח 2.5 ליטר כפי שהרשה התקנון) עם אותו ההספק.
הם תכננו מנוע שמונה ציל’ בשורה, עם מערכת שסתומים דזמודרומית והזרקת דלק של בוש (שהם שאלו ממנועי המטוסים של מסרשמיט). הכוח עבר אל הגלגלים האחוריים דרך תיבה בעלת חמישה יחסי העברה – משהו שלא היה נפוץ במיוחד אצל המתחרים. שלדת צינורות מאלומיניום וחלקי מגזיום במרכב הניחו את מחט המשקל על כ-650 ק”ג (750 ק”ג לגרסת הסטרימליינר). המנוע הפיק 257 כ”ס מכובדים לתקופה. בלמי התוף הענקיים לא מצאו מקום בתוך גלגל ה-16 אינץ’ ולכן הורכבו קרוב לגוף המכונית.
התוצאה היתה מכונית מהירה מאוד ויותר מזה, מהר מאוד התגלה שהמכונית הזו גם אמינה מאוד. היא נחשבת למכונית המירוצים הראשונה שהצליחה להציג אמינות ועמידות עם הזרקת דלק.
מירוצים
מהר מאוד, החלה ה-W196 לנצח מירוצים. הרקורד שלה כמעט מושלם. מתוך 12 מירוצים אליהם זינקה בעונות 1954-5 נצחה ב-9 כשהיא לוקחת את שתי אליפויות העולם בשנים האמורות. אבל לא רק בגרנד-פרי, גרסת ה-S שלה, הראתה יכולת דומה באליפות מכוניות הספורט. שתי המכוניות האלו הביאו הרבה נחת למרצדס.
אבל המכוניות האלו אחראיות גם לפרישה של מרצדס ממירוצי מכוניות. היתה זו ה-S שהתעופפה לתוך יציע הצופים בלה-מאן בשנת 1955 בתאונה המחרידה והמפורסמת. תאונה שגרמה למרצדס לעצור את כל תוכניות המירוצים שלה ולפרוש מספורט מוטורי למשך שלושה עשורים.
פנג’יו
עד שהגיע שומאכר, חואן מנואל פנג’יו היה נהג המירוצים הנערץ ובטוח שהמעוטר ביותר. הוא נחשב לגאון נהיגה, אוחז בחמש אליפויות עולם בגרנד-פרי. אפילו סנה ופרוסט לא הצליחו לשבור את השיא שלו. ופנג’יו נחשב למומחה של תקופתו סביב הגיהינום הירוק – הנורבורגרינג.
המכונית שאנחנו מדברים עליה – אותה אחת שמישהו שם עליה 30 מיליון דולר – היא, ממש היא, מכונית שפנג’יו ניצח איתה בנורבורגרינג. ניצחון שזיכה אותו באליפות השניה שלו. אז זו מכונית בלתי מנוצחת במירוצים מחד, שגרמה למרצדס לפרוש מספורט מוטורי מאידך, ושנהג אגדי זכה איתה באליפות תוך ניצחון במסלול הגרנד-פרי הקשה והמפורסם בעולם. שווה פרוטה לא?
אין עודף
למכונית הזו היו כאמור שתי גרסאות ושתיהן היו מהירות מאוד והראו עליונות על שאר המתחרות. אבל לשתיהן היו בעיות התנהגות קשות. הגרסא בעלת הגלגלים החשופים היתה לא קלה לנהיגה. פנג’יו בעצמו סיפר כי זו מכונית שדורשת הרבה מהנהג ושהיגוי-יתר פתאומי הוא עניין שבשיגרה איתה.
הגרסא השניה – שיועדה למסלולים מהירים – היא גרסת הסטרימליינר. הגרסא הזו נטתה לעילוי אוירודינמי והפגינה תת-היגוי מופגן. מרצדס לא ממש הצליחו לפתור את העניינים הללו ולראיה בסיסי הגלגלים השונים שהם ניסו על המכוניות הללו (215, 221 ו-235 ס”מ). הטענה הרווחת היא שנתוני הכוח והמשקל בטאו יכולת שהיתה פשוט גדולה על הצמיגים הצרים וחסרי האחיזה של התקופה. במילים אחרות המכונית הזו הקדימה את זמנה.
כשחושבים על הסיפור המדהים שעומד מאחורי ה-W196, אפשר להבין למה היא מכונית נחשקת כל-כך. מעבר לאיכויות והחדשנות המכאנית שלה, יש לה רקורד מסלול מוכח בידי אחד מהנהגים הנערצים מאז ומעולם. היא מתחברת גם לסיפור טרגי – משהו שהולך מצוין עם ספורט מוטורי.
ויש עוד פרט שתורם למחיר המופרך שלה- השלדה הזו 00006/54, היא ה-W196 היחידה שנמצאת היום בידיים פרטיות. שאר האקזמפלרים מוחזקים במוזיאונים נחשבים או אצל מי שיצרה אותם – מרצדס. המכירה הפומבית ההיא היתה הזדמנות נדירה לשים יד לא רק על חתיכת היסטוריה מרתקת של ספורט מוטורי, אלא גם על מכונית שהיא פחות או יותר, יחידה במינה.
