רצה הגורל והחודשים האחרונים לא היטיבו עימי. חזרתי מסבב השקות מעבר לים, עם לו”ז דחוס מהרגיל. מי ששילם את המחיר, את רובו בכל אופן, היה הגב שלי. נעילות מוחלטות בשלושה מוקדים שלחו אותי לחודש וחצי של מנוחה מתובלת בלא מעט משככי כאבים. הכדורים הללו טשטשו לא רק את הכאב, אלא גם את הקשר שלי לעולם החיצון. בשתי מילים לא כיף. התובנה העיקרית מהתקופה זו היא אחת – אין מספיק תוכן מוטורי בעולם בכדי לרצף חודש וחצי של חוסר תנועה.
כך יצא שפספסתי את פסטיבל פתיחת פצאל מחדש – ריכוז ארועים שהיה אמור להוות הזדמנות להכיר לעומק את התוואי החדש. אז לא הייתי ביום הפתיחה של מכוניות או האופנועים, לא הצטרפתי לרכיבה המשותפת עם ג’ון הופקינס, עוד ועוד חגיגות אספלט מהן לא הייתי חלק. למרות שבשבועות אחרונים החל מצבי להשתפר, אני עדיין מחכה עם ההיכרות הרשמית שלי עם המסלול בפצאל. לכבוד זה נארגן מכונית ראויה ואופנוע מעניין ונדרש לעניין כמו שצריך. ובכל זאת, בשבת האחרונה מצאתי את עצמי מתקרב למסלול המוכר, וכבר משביל הגישה נפערו העיניים. החלק החדש, בולט בתוואי שחור דנדש ומקורזל כראוי, מנגן על המיתרים הנכונים.
הסיבה שהגעתי לפצאל למרות שלא התכוונתי לעלות על המסלול כלל, מקורה סיפור אחר. הסיפור כולל את גילי עוז, שהוא חבר קרוב, אותו ליוויתי למסלול. את גילי פגשתי לראשונה לפני שני עשורים, כשהתחרנו בליגת מרוצי הקטנועים שנערכה בשפיצרינג ובאשדוד. הבחור הצעיר מהרצליה, שלט ביחד עם חיים זנדברג ללא עוררין בליגה ההיא. עכשיו, אחרי כ”כ הרבה שנים, הוא מתגעגע לגז המזוקק והטהור שיש רק ברכיבת מסלול. אז אני כאן על תקן מלווה, עוזר לאח לבצע נחיתה קלה לתוך מציאות מוטורית שהשתנתה ללא היכר בשני העשורים שחלפו.
ואיזה שינוי משובח זה. עם מתקן מרשים כמו שמיקי יוחאי בנה בפצאל. מי שהתלונן על התוואי הקודם, יימצא כעת שתי ישורות אדירות שישתיקו אותו. הן מחברות את החלק הישן והטכני של פצאל לחלק החדש והמטורלל לחלוטין. אספלט איכותי ורחב, חלקו עם שיפועים חיוביים, פניות רבות אייפקסים ומה לא. אם מישהו חשב שההארכה של פצאל תהפוך אותו לקל, משעמם, או בסגנון שמאלה-שמאלה-שמאלה-שמאלה – זה ממש לא המצב. זו רצועת אספלט מפותלת, טכנית, שמצד אחד יודעת להעיף אותך אל מעבר ל-200 קמ”ש ומצד שני דורשת ממך הבנה ומחויבות.
ואולי בכדי להדגיש את ההתקדמות, נחזור לשפיצרינג לרגע. ואם לדייק, לישורת הקצרה שמול ‘הפיטס’ המאולתרים. במרכזה עבר, לא פחות ולא יותר, אי-תנועה צר. כן, מדרכה בולטת שנותרה בזמן שהמקום הפך ממגרש חנייה למסלול מרוץ. אז היית יוצא מהשמאלית המהירה, נעמד וקופץ על המדרכונת, נוחת, ומתכונן לשמאלית הבאה…
גיליתי כמה שפצאל החדש מלהיב כי עליתי עליו לכמה הקפות, באופן לא מתוכנן. הגענו מוקדם גילי ואני (וגם נועם, אבל זה כבר לסיפור אחר) ליום המסלול של טראקדמי. לירן היקר קולט אותי ומציע לי לעלות לראות את התוואי עם הרכב לפני שמתחיל יום המסלול. מצוין חשבתי לעצמי. הבעיה היחידה היא שהרכב שאיתו למסלול היה ריינג’ רובר חדש לחלוטין. והוא, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש אהב את זה. נכון יש כאן מצב ‘ספורט’ במתלים ובתיבה, אבל גם כפופים לחוקי הפיזיקה. היה משעשע למדי לנווט את המפלץ בין הפניות, אבל זה לא באמת העניין כאן. מה שהיה ברורה גם מהקפות ההיכרות האיטיות האלו זה שיש כאן מסלול שמשנה את חוקי המשחק המקומיים. פצאל תמיד היה בית מוטורי לכולנו, וכעת הבית הזה עבר שידרוג אדיר. הרווח, כולו שלנו.
ביום המסלול הזה אפשר היה לראות, כמה הוא שלנו. ערב רב של רוכבים, מחולקים לשלוש קבוצות לפי רמות רכיבה, עולים למסלול בצורה מסודרת ועושים את מה שביקשנו כל-כך הרבה שנים. החום נורא מצד אחד, מצד שני החבר’ה מאורגנים ויש לרשות הרוכבים כל מה שיעלה על הדעת. והקהל מגוון, מכאלו שעולים למסלול בפעם הראשונה, ועד כאלו שבאו לקבוע שיאי הקפה, כולם מחייכים, כולם נהנים, רוכבים עד לאפיסת כוחות. תענוג.
אחרי שבועות ארוכים בהם ראיתי בעיקר קירות, היה מהנה מאוד להרגיש את התרבות המוטורית הישראלית פועמת בכזו עוצמה. אפילו בתנאי החום הקשוחים ששררו באותו היום הוכיח המקום והוכיחו האנשים – אנחנו בדרך הנכונה.