זה סיפור על מרוץ, שהחל מיוזמה של ארבעה אנשים, והפך להיות אחד הנחשבים בעולם. כזה שבנה את שמן של יצרניות, יצר גיבורי תרבות וסחף המונים. המקום הוא איטליה, השנה היא 1927 והצמא למהירות, ניצחון ועמם תהילת עולם, משלהבת את דמיונם של האיטלקים. המרוץ החדש, נערך על כבישים פתוחים וכלל הקפה אחת באורך 1,000 מייל (מכאן גם שמו). נקודת הזינוק נקבעה בעיר ברשה בצפון איטליה, משם המתחרים יצאו לכיוון דרום עד לרומא, וטיפסו לאורך הצד האדריאטי בחזרה לנקודת המוצא.
אומרים שברגע שנבנתה המכונית השנייה, נברא הספורט המוטורי והרצון לנצח. עכשיו דמיינו את השנים ההן, את החוקים לא חוקים, הכבישים שרובם בכלל שבילים וכמה רופפים החיים לצידם. “כשאתה שולח 500 איטלקים לזנק למרוץ כזה, באופן מצער כמה עשרות מהם לא עוברים את המיילים הראשונים, הרצון לנצח בכל מחיר, גורם להם להתרסק מהר מאוד, אתה רואה אותם… את האש בצדי הדרך…”. את המילים האלו אמר סטרלינג מוס, ששיא המהירות במילה-מילייה רשום על שמו.
מהתיאור אפשר להבין, את הסכנה שארבה לנהגים בכל רגע במסלול הקשוח הזה. לצד התמונה שמצייר מוס, צריך לזכור שבימים ההם, מוות במרוצים לא היה עניין נדיר כל-כך. ואם לא ברור מדוע, נקדיש את החלק הבא לתיאור אביזרי הבטיחות שהיו זמינים במכוניות ולנהגים בשנים ההן.
מה שבטוח
את עניין הבטיחות במרוצים בכלל בשנים ההן ובייחוד במרוצים מהסוג הזה, אפשר לסכם במילה אחת – אין. וזה הזמן לספר שכבר ב-1930 המהירות הממוצעת במרוץ הזה חצתה את קו ה-100 קמ”ש. דרכים ציבוריות פתוחות, מכוניות שבריריות ומהירות ונהגים בסרבלי בד. למעשה עיקר ציוד הבטיחות לנהג מרוצים בעידן ההוא כלל שני דברים: כפפות ומשקפי רוח. בלי שום הגנה ולעיתים עם חצי גוף חשוף לחלוטין, חיוני היה לשמור על העיניים נקיות ולהרחיק מהן את הרוח.
את הכפפות היו צריכים מכמה סיבות. נהיגה במכוניות ההן היה סיפור פיזי למדי ובנהיגה ארוכה כזו היו עלולות להתפתח יבלות על כפות הנהגים. גם גלגלי ההגה, עשויים מעץ, היו עלולים לחדיר כפיסים מתחת לעור הידיים. כן, התנאים האמורים הציעו מעט מאוד בכל הקשור לשימור חיים. מצד שני, הם הציעו הרבה מאוד, לאלו שהיו מוכנים לסכן הכול בכדי לטעום את טעם הניצחון. אפשרות לאנשים להראות את היכולת שלהם מאחורי ההגה. וגם אפשרות מצוינת ליצרניות הרכב, להוכיח את עמידות רכביהן על המסלול הקשה.
צריך להיות עשוי מחומר מיוחד בכדי להתמודד עם אתגרים כאלו בהצלחה. קלמנטה ביונדטי היה אחד כזה ולזכותו רשומים ארבעה ניצחונות במילה-מילייה. קלמנטה התחיל את דרכו בכלל במרוצי אופנועים כשהיה בן 25, אחרי שנתיים, עבר לארבעה גלגלים, שם גילה כישרון רב יותר. לקח כמה שנים עד שמזראטי שמו עליו עין וצירפו אותו לקבוצת הגרנד-פרי שלהם.
אבל קלמנטה, לא בדיוק זרח על המסלול. המומחיות שלו התגלתה דווקא במרוצי הכבישים הגדולים ויחד עם אלפא-רומיאו הוא השיג את הניצחון הראשון והשני שלו במילה-מילייה. את שני הניצחונות הבאים הוא השיג עם פרארי ואיתם זכה פעמיים גם בטארגה-פלוריו. “העקשנות וההתמדה שלו הודגשו במרוצי הכביש…”, אמר עליו אנזו פרארי, “אבל הוא לא זרח ככה על המסלול”, הוסיף הקומנדטורה. קלמנטה, המשיך להתחרות כל עוד התאפשר הדבר, עד שחלה בסרטן והלך לעולמו בגיל 57.
1955: ארגנטינה מול אנגליה
בשנות ה-50′ עולם המרוצים המשיך את תהליך ההתמקצעות שלו, הקצב התחיל לטפס, גם במרוץ ה-1000 מייל האיטלקי. חלק מהנהגים כבר חבשו קסדות אפילו. על מסלולי הגרנד-פרי מרצדס קובעת את הטון עם ה-W196, אחת ממכוניות המרוצים עם אחוזי הניצחון הגבוהים ביותר אי-פעם. בקבוצה של מרצדס יש גם נהגים מוצלחים למדי. ראשון נזכיר את חואן מנואל פנג’יו. האגנטינאי, שיירשום לזכותו 5 אליפויות עולם בסדרת המרוצים הבכירה ביותר, התייצב ב-1955 על קו הזינוק בברשה.
עוד נהג בולט במרצדס הוא סטרלינג מוס הבריטי. המכונית שעומדת לרשותם היא גרסת ה-S של אותה W196 שהזכרנו לפני רגע. למעשה גרסה עם מעטפת אווירודינמית של אותה מכונית גרנד-פרי. אפשר גם לקרוא לה בשמה השני, מרצדס 300SLR. שני הנהגים האלו, בשילוב המכונית הזו, מזנקים למרוץ המפרך ושניהם בוחרים, בצורות תקיפה שונות לחלוטין.
פנג’יו, שמודע לסיכון במרוצים מסוג זה וכבר איבד נווט אחד לאורך הקריירה שלו, מעדיף לנהוג לבדו, ללא עזרה והכוונה – 1,600 ק”מ של מרוץ על דרכים ציבוריות. מוס מצידו, מגייס למושב הנווט את דניס ג’נקינסון, עיתונאי רכב בריטי. השניים מבלים זמן ארוך ביצירת ספר דרך להקפה הענקית ויוצרים שפת סימנים באמצעותה יוכל לכוון ג’נקינסון את מוס על הנתיב הקשוח.
מסביב כולם נערכו למלחמה כשגם פרארי, מזראטי וקבוצות נוספות מגיעות השנה בכל הכוח ועם מטרה אחת. לנצ’יה, מנצחת השנה הקודמת, מעדיפה להתרכז במאמצי המסלול שלה בשנה הזו ומבטלת את השתתפותה.
שיטת העבודה של מוס-ג’נקינסון מוכיחה את עצמה כיעילה מאוד. למרות מהירות אדירה לפרקים של נהגי הפרארי, מוס מייצר קצב מסחרר וקבוע על המסלול. פנג’יו לעומתו, מתחיל להיתקל בקשיים טכניים. הזרקת הדלק במרצדס שלו כשלה והמנוע במכוניתו עובד על 7 ציל’ מתוך 12. עד כמה קשה ומפרך המרוץ הזה לאדם ולמכונה? מתוך 521 מכוניות שזינקו בשנה הזו, רק 281 סיימו את המרוץ. אבל הסטטיסטיקה הזו לא עניינה את מוס, שחוצה את הקו ראשון, קובע שיא במרוץ עם מהירות ממוצעת של קצת פחות מ-160 קמ”ש.
מוס נכנס להיכל התהילה של הספורט המוטורי בזכות הניצחון הזה. שיטת הניווט של ג’נקינסון הייתה כה מוצלחת, עד כי היא הניחה את היסודות לספרי הדרך בהם משתמשים עד היום באליפויות הראלי מסביב לעולם. פנג’יו, עם מנוע לא תקין, ובלי נווט, מסיים במקום השני, רק חצי שעה אחרי מוס. אולי הישג מרשים יותר מזה של מוס. הוא יצטרך “להסתפק” באליפות העולם בגרנד-פרי ב-1955. המרצדס הזו, אחראית גם לאחת התאונות המחרידות שהתרחשו בשנה הזו, אבל זה כבר סיפור אחר.
ואם בתאונות מחרידות עסקינן, שנתיים מאוחר יותר, שתי תאונות קשות עם 12 הרוגים בניהם שני נהגים, נווט ותשעה צופים, מחציתם ילדים. כאן למעשה, נגמר הסיפור של המילה-מילייה. כאן, סומן סופו.
התחלה חדשה
זה היה יכול להיגמר כך, אבל בסוף היום אנחנו מתעסקים עם איטלקים, שהמוטוריקה זורמת להם בדם. איטליה, הוא המקום האחרון שיעלים מלוח השנה מרוץ שהפך מיתולוגי. בשנת 1972 יוצאים כמה חובבי רכב למילה-מילייה לא רשמי משלהם. הם חוזרים על המנהג המחודש עוד מספר פעמים בשנים הבאות. מ-1984, האירוע החברי, המחתרתי, מתרחש כל שנה. ואם למשהו יש הרגשה שבגלגול החדש המילה-מילייה הוא אירוע קל לנהיגה, או להשתתפות, בגלל הסיפור הרומנטי שמוביל אליו. זו הרגשה לא נכונה. מדובר באירוע קשוח למדי. כזה שאפילו להתקבל אליו הוא משהו כמעט בלתי אפשרי.
הקשיים נובעים מכמה החלטות שנלקחו על ידי מארגני המרוץ במטרה לשמר את האופי שלו. משימה לא פשוט כשמדברים על מציאות אחרת, מאה אחרת. המגבלה הראשונה היא כמות המשתתפים. בכדי להשיג רמה גבוהה של אותנטיות, המארגנים ממש בודקים בציציות כל משתתף וכל מכונית. השנה הותרו להשתתף רק 375 מכוניות מתוך מאוד רבות שנרשמו. מתוכם 250 הם תמיד אזרחים איטלקים – כי בסופו של יום, זה תמיד היה חלק שאפיין את המרוץ הזה. וזה לא הכול. ניתן להירשם רק עם רכב מדגם שהתחרה במרוץ המקורי. כן, רכבים שיוצרו לפני 1957, אבל לא רק. אותו רכב צריך להיות מהדגם ומהשנה הנכונה ומתאימה לאלו שהשתתפו במרוצים בשנים ההם. הדרישה הזו, משפיעה גם על מחירי הרכבים האלו. הגביע הקדוש, הרכבים שממש השתתפו פיזית באותו המרוץ, הם אלו שזוכים לכניסה קלילה למרוץ. מחירם יכול להיות גם פי שלוש מדגמים זהים אך ללא הרפרטואר המפואר.
אחרי בדיקה מדוקדקת, לוודא שהרכבים המתחרים הם אכן אותנטיים, נוצרת רשימת המשתתפים, רבים נותרים בחוץ. בין אלו שעברו את הסינון הקשוח, גם השנה, התייצב הישראלי אלעד שרגא, על קו הזינוק בברשה. הדרך שלפניו ולפני שאר המשתתפים ארוכה למדי, כשהמרוץ היום נפרס על פני שלושה וחצי ימים וכ-1,800 ק”מ. האתגר הוא להגיע לקטעים המדודים, לבצע אותם בצורה מדויקת. חריגה בזמנים האלו, מהר יותר, לאט יותר, תתבטא בנקודות עונשין. מי שצובר כמה שפחות כאלו מנצח. נשמע פשוט, אבל מדובר בנהיגה סיזיפית למדי, במשך 12-14 שעות ביום בממוצע, שדורשת, איך נאמר זאת בעדינות, למהר מאוד על הדרכים האיטלקיות. בכל רגע נתון, אין מספיק זמן, כל עצירת תדלוק, כל תקר, כל בעיה, פוגעים בלו”ז ומחייבים את המשתתפים, ובכן, לתת גז. והארגון, שכולל גם כמה מאות שוטרים רכובים, בהחלט שם בכדי לעזור להם לעשות את זה. המשטרה דואגת לעצור את התנועה עד כמה שאפשר, ולפנות את הנתיב עבור משתתפי המרוץ. באיטליה, כמו באיטליה.
מסע בזמן
מאות מכוניות, עמוסות סיפורים והיסטוריה, רצות על דרכים שראו הכל. כבישים שהיו מקום ההתרחשות, של כל אחת מההרפתקאות, אותן עברו היצירות העתיקות הללו. הנהגים ממהרים, במכוניות הישנות והקשות לנהיגה, בצדי הדרכים אנשים מריעים, שמחים.
רגע ילדים פעורי עיניים, רגע מבוגרים שעדיין לא שכחו. ליבם של כל אלו נמלא, מי בהתרגשות תמימה, מי בזיכרון כזה או אחר. כל מי שנמצא בסביבה, נוהג, צופה, מארגן, אחוז התרגשות.
אפשר להבין את ההתרגשות הזו. כל שנה, לימים ספורים, העולם עוצר מלכת ונפתח צוהר. חלון קצוב לעידן אחר, זמנים אחרים, ימים שכבר לא יחזרו. ימים בהם הקריבו אנשים הכל, בכדי לזכות לתהילה. הימים שלפני הסטריליות והפוליטיקלי קורקט שמלווים את הספורט המוטורי היום.
תמונות מעידן אחר, וצלילים שרועמים שוב, בנתיבים הרבים של המילה-מילייה. מראות שחשבנו שעברו מהעולם. אלו, יוצקים תוכן לתוך הכינוי החדש שלו, זהו באמת המרוץ היפה בעולם.