הרי מילים נכתבו על מאזדה MX-5 לדורותיה. ובצדק. היא הרימה את דגל הרודסטר אחרי שהיצרניות האירופאיות הפילו אותו, ונושאת אותו בגאון מאז. ואלו לא זמנים קלים לשאת דגל כזה, זמן של מערכות מתקדמות, חשמל, ניתוק. זה שהיא כאן, לא מובן מאליו. ולפני הכול, בגלל שהיא שומרת על הנושאים הקרובים לליבנו, היא מקבלת אצל כל חובב הגה, נקודות זכות רבות.
מי שזוכר שרודסטר צריכה להיות עממית יחסית, יוסיף לה גם נקודת חובה אחת בשלב הזה. רבע מיליון שקלים זה לא מעט כסף למכונית כזו. מעבר לים, בהשוואה לדגמים של אותו היצרן, היא ממוקמת במקום נגיש יותר. כאן, המחיר טיפס לספירה אחרת.
כל אלו עוברים לי בראש הזמן שאני נפגש אתה שוב. השנים עוברות אבל המיאטה כאן איתנו כבר 30 שנה. את ההבדלים לשנת הדגם הנוכחית, קשה לראות בעין. מה ששונה כאן צריך להרגיש בתנועה. אז בלי לבזבז יותר מדי זמן, בוא פשוט נצא לדרך.
במידה
ה-ND היא מכונית קטנה. רודסטר לא צריכה להיות ענקית, זה נכון. אבל מאזדה MX-5 בגלגולה הנוכחי לוקחת את זה צעד קדימה. היא עושה את זה מתוך נאמנות למתכון המקורי ועם רצון לכוון למשקל נמוך ככל האפשר. נתון המשקל הנוכחי מדבר על 1,123 ק”ג. לא נמוך כשהיה מחד, אבל עדיין קליל במונחים מודרניים. זה אומר שלא תמיד קל למצוא את המקום שלך במכונית הקטנה הזו. ישיבה קצרה תבהיר לך, או שזה מתאים או שלא. עבורי זה גבולי למדי. ההגה שמתכוונן עכשיו גם לעומק מצליח לשפר את העניין הזה.
מכונית שעטופה ככה סביבך, מחבקת אותך במקום, מגישה לך מוט הילוכים קצר ביד אחת והגה במידות מצוינות מלפנים. האופן בו מפוזרים השעונים והמתגים, תעלת ההינע הגבוהה. כל אלו מזכירים לך שאתה לא יושב בעוד מכונית מודרנית. הגג הסגור (חם ובגילי צריך להיות דוש רציני בכדי לנהוג עם גג פתוח באמצע תל-אביב) חונק את תא הנוסעים הזה. עוד מעט נצא מהעיר, נפתח אותו בתנועת יד אחת, ונוסיף כמה מיליון ק”מ רבועים של מרווח ראש.
בתוך כל התכליתיות המושקעת הזו, אני מתחיל לתהות. המיאטה מאובזרת למדי. יש כאן חומרים רכים ונעימים בכמה מקומות, מושבי עור, מערכת מרשימה אפילו תוספת של אביזרי בטיחות מתקדמים שלא היו כאן קודם (למרות שעדיין מותקן כאן מובילאיי). מצד שני, איכות ההרכבה ברכב המבחן לא משובחת. רגשות מעורבים. מי שלא משאיר אותך עם רגשות מעורבים, זה המנוע…
עבודה ושכרה
מאזדה MX-5 מכריחה אותך לזוז, להיות מעורב, לנהוג. כמו כל מיאטה (ידנית) מאז ומעולם. הקטע כאן, ב-ND המעודכנת הזו, זה שיש גם כוח. לא, לא מדובר בעוצמה נוקעת צוואר. כן מדובר על תוספת שגורמת לה לנוע מהר יותר. וגם התוספת הזו מכריחה אותך לעבוד. לשמור על הקצב של הרכיבים החדשים בתוך המנוע. שמור אותה מעל 5,000 סל”ד – שם היא מרגישה נמרצת יותר – ותיזכר בעידן ישיר, מגיב וחי יותר.
חבר את זה למוט עם מהלך קצר ותמצא את עצמך משחק בהילוכים, גם כשאתה לא ממש חייב. המנוע, מייצר כוח סביר כבר מסל”ד נמוך, כזה שמספיק להתנהלות יום-יומית. אבל גם בסתם תנועה כזו, מצאתי את עצמי מוריד הילוכים, רק בשביל להעלות אותם בחזרה. שני אלו יחד, המנוע תאב הסל”ד והתיבה הידנית, הם חלק גדול בסיפור של המיאטה הזו.
אם נגענו ביום-יום, זה לא באמת האוטו הנכון להתנהלות רגילה כזו. על הצפיפות דיברנו, אפשר להוסיף לזה את תא המטען הזעיר וגם את השיוט הלא שקט על הכביש המהיר. 100 קמ”ש יושבים על 2,500 סל”ד והמיאטה מציעה מעט מאוד בכל הקשור לבידוד ברגעים מונוטוניים כאלו. היא גם מרגישה קשוחה וקשיחה בעומס נורמטיבי. רודסטר אתה יודע.
וכאן מגיע הקטע שאתה מצפה לו. זה שמדבר על היתרונות של מכונית קלה וזריזה על כביש צפוף ומפותל. על איך היא מוצאת מקום בכל נתיב, משנה כיוון במהירות ומורחת לך חיוך גדול על הפרצוף. מצא כביש כזה, מקורזל היטב, אחד שהעצים מכסים עליו, פתח את הגג ותן גז. בשביל רגעים כאלו אנחנו אוהבים מכוניות, אוהבים לנהוג.
מעבר לשיא
זה לא שהיא מציגה תפריט התנהגות מושלם. אף אחת לא עושה את זה. אבל בכביש הנכון, כזה שלא מצריך יותר מדי מהירות, היא מרגישה בבית, הגלגלים האחוריים משתפים פעולה במשחק הזה, ואפשר להבין למה המתכון הזה קיים מאמצע המאה הקודמת. למה אנחנו צריכים אותו גם היום.
כשתגיע לכבישים מהירים יותר, או תגביר עומס, היא תזכיר לך שהיא יותר בעניין של תחושות והנאה, פחות בעניין של קביעת זמנים ושבירת שיאים אישיים. נכון הטרן-אין מצוין, תגובות השלדה מדהימות ואלו מניבים משחקיות זמינה. אבל ככל שייעלה הקצב תגלה שהכיול כאן רך מדי לעומס כזה, שהאחיזה נמוכה, שההגה מהיר אבל לא ממש מדויק, שהוא קל מדי במהירות גבוהה.
זו רודסטר. רמת האחיזה האבסולטית נמוכה יחסית. הגבולות קרובים, אתה מוזמן לשחק. יש כאן רכינה מורגשת מאחור תחת עומס והאף לא מספק כל-כך הרבה רגש במצבים האלו. מי שידחוף את המיאטה למקומות האלו, מפספס את הנקודה. מי שינגן עליה בקצב ובעומסים שאליהם היא מכוונת, יקבל חוויה. כמובן שאפשר לשנות ולשפר. אבל זה ממש לא הסיפור כאן.
שפיות
כמו בכל מבחן למכונית כזו, ככל שעברו הימים והק”מ, היא זחלה לי אל מתחת לעור. היא לא מציעה שום סוג של שימושיות, היא יקרה, היא הייתה יכול להיות חדה יותר. אבל, וזה אבל גדול, היא עושה בדיוק מה שרודסטר מסוגה צריכה לעשות. היפנים ממשיכים בעבודה שהבריטים, האיטלקים, הגרמנים והצרפתים זנחו.
בעידן הזה, למצוא משהו מחובר, ישיר ומגיב כזה, הופך אט-אט להיות משימה בלתי אפשרית. את השילוש הקדוש של גג פתוח, גיר ידני והנעה אחורית קשה עד בלתי אפשרי למצוא. מי שרוצה את החוויה הספציפית הזו, ולא מוכן לוותר על אף מרכיב ממנה, יתקשה למצוא אותה במקום אחר, או במחיר דומה.
נתונים: 1,998 סמ”ק, 183 כ”ס מ-7,000 סל”ד, 20.9 קג”מ ב-4,000 סל”ד, 1,123 ק”ג, 6.5 ש’, 219 קמ”ש, 9.6 ק”מ/ל’ (מבחן), מחיר 249,000 שקלים