שנות השמונים, הן הזירה לה חייב האופנוע הזה, ימאהה טנרה 700 החדש, את קיומו. אני מתכוון לאופנה שהתחילה במדבריות של הדקאר המקורי. השושלת הזו התחילה לפני 36 שנים עם הטנרה המקורי, ההוא שרכב על ההצלחה של ימאהה בימיו הראשונים של הדקאר. מאז הם צמחה בנפח וביכולת עד לשיא עם ה-XTZ750.
לאחר מכן, יחד עם כל האופנה האמורה, אבדו הכלים האלו את החיבור שלהם למדבר. אתה יכול להגיד שהם איבדו את המיקוד ואת הדרך. בימאהה מכירים את ההיסטוריה הזו טוב מאוד, ועושה רושם שהם רוצים להחזיר את השם טנרה למקום הנכון.
זה מסתדר מצוין גם עם דרישות הקהל העולמי. אופנת האדוונצ’רים מתפוצצת לכל כיוון ובתוכה הדרישה לאופנועי אדוונצ’ר קלים וזולים יותר. בימאהה עשו מה שהם עושים טוב מאוד בשנים האחרונות הם הריחו את השוק, תכננו אופנוע, הצמידו סיפור טוב ושמו הכל על אש שיווקית גבוהה. עכשיו, צריך לראות איך יצא התבשיל הזה.
בוגרי הדקאר
התוצאה, ויזואלית לפחות, פוגעת בול בפוני. אם אהבת אופנועים כשהיית ילד והיית עוקב אחר הדקאר, ביורוספורט נניח, הצללית של ימאהה טנרה 700 תנגן לך על מקום ישן ומוכר. זה לא דמיון נקודתי, אלא פרופורציות כלליות שנותנות כאן ניחוח ברור של ראלי-רייד.
יש גם פרטים ספציפיים שגורמים לך להבין שהכיוון כאן הוא השטח. יש ידיות אחיזה מתחת לכנף האחורית בשביל ניסיונות חילוץ ממצבים בעייתיים. יש מושב צר ושטוח יחסית. הרגליות משוננות וכריות הגומי שעליהן ניתנות לפירוק קל. רמזים קטנים.
ויש גם רמזים גדולים יותר. ליבו של ימאהה טנרה 700 מוכר למדי. מדובר על הטווין המקבילי שאפשר למצוא ב-MT07 על הטיותיו השונות. הוא מקבל שינויים קלים במכלולים ההיקפיים שלו בכדי להתאים אותו לטנרה החדש אבל לא משהו שאמור להשפיע על ההתנהגות שלו. את זה עושה יחס-העברה קצר יותר להינע הסופי.
מסביב, הכול חדש וייעודי לטנרה – כך ימאהה בכל אופן. מהזנב צר, דרך קו כתפיים גבוה והמשקף זקוף ועד למכלולים החשובים. בעיקר בולט כאן מהלך המתלים המכובד, 210 מ”מ למזלג ההפוך בקוטר 43 מ”מ מלפנים ו-200 מ”מ מאחור. הרכיבים עצמם מגיעים מקאיאבה ומאפשרים כיוון החזרה וכיווץ (ובורג ניקוז אוויר מלפנים) ובולם עם כל כיוון אפשרי מאחור. הבלמים מגיעים מברמבו עם שני דיסקים מלפנים (282 מ”מ ו-245 מ”מ מאחור) והצמיגים מפירלי (סקורפיון ראלי STR)ץ אם נותר ספק – הם במידות הנכונות – 21 אינץ’ מלפנים ו-18 אינץ’ מאחור.
יש כמובן, עוד פרטים רבים עליהם אפשר להתפלפל אבל יש כמה דברים שמעלים תהיות כבר בשלב הסטאטי. מיכל הדלק, לדוגמה, עשוי מתכת – לא באמת יעיל בכלי שאמור לבלות וליפול בשטח. ולא שזה מפריע לי אישית, אבל חסרים כאן דברים שהקהל המקומי ובכלל התרגל אליהם. אין מצבי רכיבה, אין בקרת משיכה, אין ABS מתוחכם וגם אין קוויק-שיפטר. אני אישית לא מחבב את רשימות ה-“תראו מה יש לי באופנוע” האלו. אבל יש כאלו שכן. והם לא יימצאו את אלו בטנרה החדש.
הם כן יימצאו אפשרות לשתי חבילות אבזור ייעודיות, כאלו שאמורות לקחת את אופיו הבסיסי של ימאהה טנרה 700 לשני כיוונים. האחת היא חבילת האקספלורר שמגיעה עם סט מזוודות אלומיניום, מגן גחון משמעותי יותר ועוד מיגונים. השנייה, שהתחבבה עליי באופן אישי מידית, היא חבילת הראלי, שכוללת בעיקר אגזוז אקרפוביץ’, מושב גבוה ושטוח יותר, מיגון לראדיאטור ועוד. בשביל לא להשאיר שום לקוח תועה בשטח, תיוצר גם גרסת A1 החל מספטמבר הקרוב וזו גם אמורה להגיע אלינו. ימאהה טנרה 700 הלא מוגבל צריך לנחות אצלנו תוך חודש מהיום.
סטייג’ 1: טורטוסה-פרדס – 370 ק”מ
ימאהה לקחה ברצינות את הקטע של השטח, או לפחות זה מה שההזמנה שהם שלחו למייל שידרה. הם ביקשו רוכבים שיודעים מה שהם עושים בשטח, ציינו שחייבים להגיע עם ציוד רכיבה לשטח בלבד, הזכירו שוב את עניין יכולת הרכיבה וקינחו בתיאור מאיים של המסלול.
בכל מקרה בבוקר, פגישה פנים אל פנים עם אופנוע חדש ועוד אחד כזה, היא משמחת. המושב גבוה (875 מ”מ ויש קיט הנמכה) אבל היה לי קל היה לי להניף מעליו רגל ולהגיע אל הקרקע. התנוחה קרבית למדי, עם ברכיים מכופפות קלות וידיים שנשלחות אל הכידון הרחב. האופנוע מרגיש צר למדי ומכניס אותך לאווירה הנכונה. לוח השעונים קריא ומפורט – עיצובו ניצב ומעט מוזר אבל מתרגלים לזה ברגע. הנעה שולחת נביחה חדה אבל לא מוגזמת אל האטמוספרה, בואו נצא לדרך.
הנתיב הנבחר כמעט ולא עבר בדרכים מוגדרות ומעט ללא כאלו מהירות. עירוב של עיירות קטנות, שבילי שירות חקלאיים, דרכים מפותלות נטולות הפרדה והרבה שטח. בקטעים העירוניים המעטים, נותן הטנרה את הרפרטואר האדוונצ’רי הקלאסי. אתה יודע, תנוחת ישיבה זקופה, אתה מעל לתנועה, מתלים שלא מתרגשים מבור כאן, או דילוג על מדרכה שם. קליל ונעים.
התחושה קלילה בד”כ. הימאהה שוקל 187 ק”ג (204 ק”ג רטוב) ההיגוי זריז מאוד, יש תחושה טובה של שליטה בנעשה ואין מגבלות אמתיות עם האופנוע הזה בתנועה האמורה. גם כשהמהירות עלתה והכביש החל מתפתל, הוא ממשיך לשדר ביטחון, הצמיגים מייצרים אחיזה טובה על האספלט ואתה יכול להמשיך ולדחוף. בעומס מלא על האספלט המזלג הקדמי התחיל להרגיש קצת רך מדי מה שהודגש עוד יותר תחת בלימה. ככלל, הכיול כולו מרגיש קצת רך וסופג, בטח לאדם במידותיי, אבל הוא לא מרגיש רכרוכי.
מה שנותן את הביטחון כאן זו הגיאומטריה שמייצרת יציבות כיוונית מצוינת. השטח ביום הראשון התאפיין בשבילים ארוכים, מהירים, ומפולסים יחסית. לימאהה טנרה 700 לא הייתה שום בעיה לטוס עליהם במהירויות תלת-ספרתיות מכובדות מבלי להניד עפעף. המנוע הזה, “רק” 75 כ”ס, אבל בשטח זה מרגיש כמו כל הכוח שצריך.
בחסות המידריינג’ של המנוע הזה, הגלגל האחורי טייל לרוחב השביל לפי דרישה ובאותה המידה, אתה יכול לנצל את ההצמדה הטובה של הגלגלים לפני השטח המשתנה, להעמיס את הרגלית החיצונית ולשגר אותו לפנים בלי גרם של איבוד אחיזה. המנוע הזה מייצר טרקשן טבעי מרשים מאוד. לי לא הפריעה לרגע, העובדה שאין כאן בקרת משיכה. וגם בירכתי על האפשרות לנתק לחלוטין את ה-ABS בשטח. זו לא מערכת מתוחכמת כלל, מאלו שלא זורחות בשטח ובתנאים בהם רכבנו העדפתי להיות בלעדיה.
חזרה על הכביש, המנוע הזה ממשיך לזרוח בסל”ד נמוך ובינוני. אין לו בעיה לשלוח את הגלגל הקדמי לשמיים בשלושת ההילוכים הראשונים ולתת תחושה של עוצמה במקומות האלו. מה שאהבתי פחות זה את כיול המצערת, עם קפיצה קטנה שמורגשת בחזרה לגז. התפקוד שלו מעל 7,000 סל”ד גם הוא הרשים פחות. הוא מייצר את עיקר כוחו שם, הופך להיות תזזיתי מעט, אבל התחושה במקומות האלו מחוספסת ולא נעימה. האופנוע הזה מרגיש בנוח בכ-140 קמ”ש על הכביש המהיר. יש מעט ויברציות, המנוע עדיין לא מתאמץ ואפילו מיגון הרוח טוב. על השעון, לא קשה לחצות את קו ה-180 קמ”ש. אבל כאמור, היו מעט מאוד מקומות בנסיעה הזו שאפשרו את זה.
אני רושם בפנקס עוד כמה דברים שמפריעים לי. בישיבה עם מגפי שטח (במידה 47) המגן שמצוי על מכסה הקלאץ’ נגע במגף והציק. עמידה על כריות כף הרגל גרמה לעקב המגף להתחכך בתושבת הרגלית האחורית. ברכיבה בעמידה האמות נגעו במראות בתנוחות מסוימות. לוח השעונים, זז הרבה על מצעים משובשבים, מה שגורם לתחושה לא שלמה כאן. קטנות, אבל מורגשות.
אבל כל אלו לא עניינו אותי, באמת. הטנרה פשוט הצליח להלהיב אותי ברכיבת השטח המהירה יחסית. הוא מתנהג טוב, יציב ומשרה ביטחון, תנוחת הרכיבה בעמידה מושלמת, קל לעבור אליה מישיבה והוא מרגיש כמו מכונת ראלי. הזכיר לי כמה כיף יש בשבילים המהירים, וכמה מהכיף הזה איבדנו כשנטשנו אותם לטובת רכיבת שטח “מודרנית”. כולם בהארד-אנדורו…
סטייג’ 2: פרדס-טורטוסה – 140 ק”מ
היום השטח אמור להיות משובח ומעניין יותר – ככה הבטיח פסקל שמוביל את הקבוצה שלנו. ואם כבר מדברים על הקבוצה. אפשר למצוא כאן כל מיני טיפוסים מעניינים לשם שינוי. שלוש שנים אלוף הולנד בסופרבייק מכאן ואדריאן ואן-בוורן משם. האחרון מסיים את הדקאר בעשירייה הראשונה כבר ארבע שנים. היה גם עיתונאי בלגי עמוס חוויות מראלי מרוקו ואחר שנזכר בערגה איך דפק יותר מ-200 קמ”ש באיזה מדבר אמריקאי על סופר-אדוונצ’ר. חבורה מכובדת.
השביל העיקרי של היום צפוף, משנה את פניו מקרקע קשה לדרדרת. מטפס בחדות ואז צונח, משלב סלעים ומדרגות סלע קלות רגע אחד ואז תוקף אותך עם סדרה של באמפים מעליהם ענפי עצים שמחייבים אותך לנגוח אותם. כבר לא השבילים המפולסים של אתמול. אופנוע אנדורו ממוצע לא יתרגש כאן, אדוונצ’ר בגודל מלא – בהחלט כן.
וכן, גם היום, המשיך ימאהה טנרה 700 להרשים. הוא יכל לנסיעה האמורה בקלות, מייצר אחיזה, מטפל במכשולים, נותן לרוכב שעליו להחליט באיזה אופן לתקוף ולעבור. אפילו זמן אוויר מועט נענה בנחיתות רכות ועגולות. הבולמים – שנותרו בסט-אפ המקורי שלהם, ממשיכים לטייל על הצד הרך והסופג אבל לא מרגישים ספוגיים מדי או מגיעים לסוף מהלכם.
מה שכן בלט פתאום, ברכיבה הטכנית הזו, זה המשקל. האופנוע הזה לא מרגיש כבד כאמור, אבל בתמרונים איטיים, על קרקע לא יציבה, או בשיאה של פנייה טכנית בירידה, מורגשת פתאום המאסה. ואולי זה המנוע הגבוה יחסית בשלדה. עם כמה ק”ג פחותים או נמוכים יותר – זה היה פשוט מצוין. גם הצמיגים של פירלי, שנותנים מענה טוב גם בכביש וגם בשטח, נתנו פחות ביטחון בקטעי הדרדרת – משהו שצמיג שטח אמיתי, יוכל לפתור בקלות.
בסוף היומיים האמורים צריכת הדלק על מחשב הדרך בישרה על כ-21 ק”מ/ל’. נאה בהתחשב בתנאים הלא פשוטים. עם מיכל דלק בנפח 16 ליטרים אפשר לצפות לטווח של יותר מ-330 ק”מ בין תדלוק לתדלוק בקלות. הישבן מדווח שהמושב נוח ביחד לרוחב הדל והגישה הכללית, אבל באמצע יום הרכיבה הראשונה, הוא התחיל להעלות קולות מחאה.
האגם הורוד
ימאהה טנרה 700 עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. הוא מתפקד טוב בכביש, הוא עושה עבודה מצוינת בשטח, הוא נראה מעולה לטעמי וברמת המחיר (70,000) אין עוד אופנוע עם סט יכולות כזה. האופנוע הבא שאמור להציע סט יכולות דומה, מציע יותר כוח ואבזור אבל גם יקר ממנו ב-16,000 שקלים.
לפי המחירים באירופה, הטנרה היה אמור להיות זול יותר בכמה אלפי שקלים כאן, זאת בהשוואת ההפרש בינו לבין אופנועים דומים. עדיין, הוא זול באופן משמעותי מהמתחרה הישיר. באופן אישי הייתי שמח אם הוא היה מגיע כסטנדרט עם חבילת הראלי, צמיגים אגרסיביים יותר, אחרי שהורידו ממנו כל מה שמוסיף משקל מיותר ועם קפיצים יותר קשים במזלג. אבל לא צריך להגזים, זה בסוף אופנוע יפני בייצור סדרתי.
סט היכולות שעליו דיברתי, הוא מה שצריך לזכור, מי שמבקש לקנות אחד כזה. אם אתה לא צריך את השטח, והמטרה שלך היא תיור, יש אופנועים זולים יותר עם חישוקי 17 אינץ’ שיהיו נעימים יותר, נוחים יותר ומהירים יותר בכביש. אם שטח הוא לא חלק משמעותי בחיי הדו”ג שלך, אני לא משוכנע שזה האופנוע שאתה צריך בחנייה.
לעומת זאת, אם אתה רוכב שטח, שצריך משהו שישרת אותך ביום-יום, יימרח לך חיוך עם ווילי בדרך לעבודה בבוקר, וגזים ואבק בסופ”ש – המתכון של הטנרה הזה הוא בדיוק בשבילך. גם כשתרכב עליו בכביש תוכל ליהנות, וגם בסתם נסיעה תוכל להמשיך ולדמיין שקוראים לך פטרהנסל ושהחניון במשרד הוא בכלל האגם הורוד.
נתונים: 689 סמ”ק, 73 כ”ס ב-9,000 סל”ד, 6.9 קג”מ ב-6,500 סל”ד, 187 ק”ג, 70,000 שקלים
