יונדאי I30N הזכירה לי, שיש המון דברים שאנחנו חובבי הרכב לא אוהבים. חלק גדול מהם קשור לאלקטרוניקה. היות ורובנו התעצב בעידן שבו מכאניקה עילית, הפכה מכוניות לנחשקות ומהנות, אנחנו די סולדים מכל מה שיש בו אפס ואחד.
הרי נהיגה ספורטיבית אמורה לקדש דבר אחד, את החיבור בין האדם למכונה. אם ניקח את זה שלב אחד למעלה, נגיע למקום בו החיבור הזה מספר לנהג מה קורה בכל מרכיבי המכונית, והיא מצידה, נענית לכל פקודה שלו. יש שפה בין מכונה לאדם, וכמו שנהג אמיתי צריך לדעת לדבר את השפה הזו, מכונית טובה צריכה להבין את השפה הזו. וגם לציית. הקדמה, האלקטרוניקה, לא אמורה להפריע לשיח הזה.
יותר מדי מכוניות בזמן האחרון, גם כאלו ספורטיביות, לא מבינות את השפה. אלו שמבינות, לא ממהרות לציית. אלו שמצייתות, מסמנות קו ברור ליכולת שלהן – דגל לבן ותחנונים להפסקה. אם יש מקום שבו אפשר לראות את זה בצורה ברורה, זה בקבוצת הקומפקטיות החמות. המהירות האבסולוטית של אלו, טיפסה למקומות עליהן יכלה החמה-האם, גולף GTI, רק לחלום. אבל באותה נשימה, רובן המוחלט (למעט יחידת סגולה אחת, גג שתיים), מנותקות ומפסיקות את המשחק כשהגעת למגבלות. לא כיף.
ורגע, יונדאי זו היצרנית שמשתמשת בערכים כמו תמורה, שימושיות, שמירה על הערך ומוניטין אמינות בכדי להפוך לאחת היצרניות הגדולות בעולם לא? אותם ערכים הפכו אותה למותג הנמכר ביותר בשוק הישראלי, חלומם של כל הייטקיסט מחד ועקרת בית מאידך. והיא עכשיו נכנסת למשחק שבו וותיקות, נחשבות ומנוסות ממנה שכחו את חוקיו? מעניין.
מרחוק, יונדאי I30N נראית כמו I30, בייחוד אם הראייה שלך גבולית כמו שלי. כשמתקרבים אפשר לראות את ההתחשבנות האווירודינמית שלה, את החישוקים הגדולים וגם את הקליפרים האדומים. בלי מדבקת ה-N הענקית על רכבי ההשקה, היא הייתה נראית, כמו יונדאי. מודרנית ונעימה לעין. השכן שלך היה יכול לחשוד שקנית איזו גרסה סופר-מאובזרת לכל היותר. יונדאי I30N היא לא המכונית למי שרוצה למשוך תשומת לב.
או שכן, בין כל הדברים שיש כאן, יש גם תגבור שעוזר לסאונד לזלוג לתא-הנוסעים וגם אפשרות לקבל בק-פיירים רועשים בכל מצב. בדיוק מסוג הדברים שהטהרנים לא מוכנים לקבל. יש כאן עוד, המון דברים. החל במנוע החזק, עובר דרך דיפרנציאל מוגבל החלקה, 7,008 אפשרויות כוונון לכל רכיב ועד מתלים אדפטיביים. בכלל, יש הרגשה שאין אופציה לוהטת שיונדאי לא סמנה עליה וי. וזה גורם לי לדאוג עוד יותר. מספיק קשה לפתח מכונית ספורטיבית טובה. קשה הרבה יותר לפתח מאפס המון רכיבים ולגרום לכולם לעבוד בהרמוניה בתוך אותה המכונית. הרעשים מהאגזוז ממשיכים בזמן שהקולגה שלי נוהג. בפעם האחרונה שנהגתי במכונית שהתאמצה להלהיב דרך האגזוז בצורה כזו – זה נגמר במפח נפש על הכביש המפותל.
על כל אלו יש לי זמן לחשוב במושב הנוסע כאמור. כרגיל באירועים מעין אלו, אנו מחולקים – שני עיתונאים לכל רכב מבחן. היות ותחילתה של הנסיעה הייתה באזור ראש העין, בחרתי לקפוץ לפצאל לכמה הקפות ומשם להמשיך לנקודת המפגש בצרעה. עד לשם הקולגה על ההגה, אני רוצה לנהוג בה בפעם הראשונה על המסלול. הזמן קצר, הק”מ מעטים ומסלול, כל מסלול, מקפיץ מיד את הרעות והחולות של כל מכונית החוצה. בטח אחת כזו עם יומרות, כמו יונדאי I30N. גזר-הדין – יגיע מהר מאוד.
אני מוצא את עצמי משתהה, לא ממהר להיכנס אליה. מחליף עוד מילה עם מיקי, מקשקש עם החבר’ה בסביבה וגם מבקש ממישהו לנסות לתפוס כמה תמונות. למה אני מתמהמה? אני מבין שאני די מצפה לנהיגה הזו, המכונית הזו ממש מסקרנת אותי. זה סוג של יש מאין. ירייה ראשונה של קונצרן גדול ומחושב לכיוון הלב שלנו. שלי, שלך. כנס, כנס, תן גז.
כבר מרחבת הגישה למסלול, אני מזנק חזק, מדביק את הדוושה לרצפה, מעביר הילוכים במהירות ומתקרב לשמאלית הראשונה, לא מבזבז זמן על היכרות וגינוני נימוסים. המסלול חלק, יש עבודות שיפור תשתית סביבו (וקצת עליו), אני רוצה להוציא לה את המיץ. אני דוחף מהשנייה הראשונה, חזק, לא רהוט ואגרסיבי. מטלטל אותה, מפריע לה, בועט בה. העברות משקל אלימות, שולח אותה לקרבים בעומס גבוה. אני רוצה לראות אותה מרימה ידיים. עכשיו.
יונדאי I30N מתעניינת פחות ברצונות שלי. מהשנייה הראשונה דבר אחד ברור – היא מדברת את השפה, מבינה בדיוק מה היא צריכה לעשות ועושה זאת. דגל לבן? יותר בקטע של “אני כאן, תן לי עוד”. אני משנה תכנית. זה הזמן לקבוע כמה הקפות מהירות, חלקות, נקיות. הקפות כאלו, שכל-כולן דקויות והליכה על הגבול, ייחשפו בוודאי את הקשיים שלה. המהירות עולה, הפקודות נקיות יותר, אבל מציבות דרישות גבוהות בכל הקשור לדיוק ועוצמה. פתאום אני שם לב, שאני כבר לא מנסה להוכיח אותה ולהכשיל אותה, אני פשוט נהנה. אין רגע אחד שבו אני מרגיש שהיא נגדי. לא משנה כמה מאוחרת תהיה הבלימה וכמה לא הגיונית פקודת ההיגוי, היא פשוט נכנסת לפניה. אם רציתי שהזנב יישאר במקומו, או יפסע ליישור קליל או בכלל שייצא להיגוי יתר – היא פשוט שם. עונה לכל פידבק קליל ונותנת לי בדיוק את מה שביקשתי. גונב אייפקס על קרב גבוה? לא מזיז לה. אין הרמת ידיים, אין סימון קו. רוצה לשחק? בוא נשחק.
אני עוצר ברחבת הטיפולים בהלם. בפעם האחרונה שדחפתי קומפקטית חמה על מסלול מירוצים, היא הסבירה לי בצורה מאוד ברורה – אני לא רוצה להיות כאן. אותו תת-היגוי נורא ומוכר, אותה רכינה מוגזמת על המתלים, כל ההתפזרות המוכרת מכל-כך הרבה מכוניות אחרות עם ייעוד דומה – פשוט לא נמצאת כאן. מכל המכוניות בעולם, יונדאי I30N לא רק שממשיכה לתפקד, היא נותנת הרגשה שהיא יכולה הרבה יותר. אני מצליח לחשוב רק על מכונית אחת בסגמנט הזה, ששומרת על קור רוח כזה. וגם היא לא מציעה את המשחקיות שיש כאן. היא גם יקרה יותר.
אני מסדיר נשימה ומנסה להבין מה קרה כאן. ואז אני מבין ומחייך לעצמי, המוח שלי הוליך אותי שולל. בדיוק כמו המוח שלך. קראתי את הנתונים, הבנתי את הראש, הכרתי את היכולת של היצרן הזה, אבל פשוט לא האמנתי. שכחתי, שבמכונית אמיתית לנהג, הדברים החשובים באמת, לא נמצאים בטבלת הנתונים. אי-אפשר לכמת אותם.
איך זה קרה? כמו כל דבר בעולם הזה, גם זה קשור לכסף. גם אם בחיים שלך לא הכנת המבורגר, אתה יכול לשכור את גורדון רמזי ולייצר את ההמבורגר הכי טוב בעולם. לדרום-קוריאנים אין שורשים ספורטיביים עמוקים. אבל הם שכרו מישהו שיש לו. אלברט בירמן הוא האיש שאחראי על איך שהמכוניות של יונדאי עומדות להתנהג. על יונדאי I30N מתנוססת החתימה שלו (כדימוי כן?).
רק בשביל שתבין את הראש, אינג’ בירמן למד הנדסה ובתור סטודנט התחרה במרוצי סאלון. כשהתחיל לעבוד בב.מ.וו בשנות ה-80′, הוא הצטרף לצוות שפיתח את גרסת המרוצים של ה-E30 M3 לגרופ A. אחרי הרבה מאוד תפקידים, הוא כיהן כראש מחלקת M של ב.מ.וו.
עכשיו אפשר להבין, למה יונדאי I30N מתנהגת כמו שהיא מתנהגת, איך היא מגיבה כמו שהיא מגיבה. בראיונות שונים ציין בירמן שהוא לא תכנן לבנות מכונית שתשבור שיאי הקפה. הוא תכנן לבנות מכונית שתהיה מהנה לנהיגה. והוא שייף את היכולת שלה, במאות הקפות מסביב לרינג, בפיתוח ארוך ומדוקדק. לטענתו, זה המקום לבנות מכונית שתדע להגיב מחד, אבל גם לשמור על קור רוח מאידך. כשאדם בקליבר כזה מחליט לבנות מכונית לנהג, זה לא ממש משנה איזה סמל יש עליה. תכל’ס אם ב.מ.וו הייתה בונה קומפקטית חמה עם הנעה קדמית, כנראה שככה בדיוק היא הייתה מתנהגת. והיא לגמרי הוכחה, שגם בעולם מלא בעזרים אלקטרונים, ומערכות מפוקחות מחשב, אפשר לייצר מכונה שמבינה לליבו של הנהג. תוצאה מרשימה על הניסיון הראשון.
זה כמובן לא מבחן מלא, רק טעימה קטנה ממכונית גדולה. היה חשוב לי לספר לך איך המכונית הזו מרגישה בלי לצטט נתונים, מפרטים וכו’ (את אלו אתה מכיר כבר בע”פ אני בטוח). לנסות להעביר אליך את ההפתעה המוחלטת שחוויתי אחרי הנהיגה הראשונה בה. וביננו, נהגתי בכמה דברים מעניינים לאורך 15 שנות עיתונאות רכב. זה גם בא להזכיר לך, ולי, שיש דברים שלא רואים בדפי הנתונים. אני בטוח שיש לך מלא שאלות, על כולן נענה במבחן מלא ומסודר למכונית הזו. זה יקרה ממש בקרוב.
נתונים: 1,998 סמ”ק, 275 כ”ס ב-6,000 סל”ד, 36 קג”מ מ-1,450 סל”ד, 1,504 ק”ג, 240,000 שקלים