שתי דקות וחצי אחרי שמכרתי את הסובארו BRZ שלי התחלתי לחפש את המחליפה. הסובארו היתה מכונית נפלאה בלי ספק, אבל לצערי היתה לה בעיה אחת רצינית מאוד מבחינתי. היא היתה יקרה מדי.
מצאתי את עצמי נוהג בה בעדינות, שומר עליה. חושב פעמים לפני כל נסיעה. וגם כשהיא עמדה לא הפסקתי לדאוג לה. כל עלה שנח על גגה שלח אותי לשטיפה ידנית ארוכה ומלטפת. בכל חניה חששתי מיד ערלה שתפגע בה. לא הפסקתי לדאוג לה.
ואני לא רגיל לשמור בצורה כזו על מכונית. בסוף היום זו המכונית היקרה ביותר שהיתה בבעלותי – עיתונאי כן? לפניה היו מכוניות רבות אבל זולות, מתחת לסף ה-50,000 שקלים ואיתן לא דפקתי חשבון. כביש, שטח, לא ממש עניין אותי. התעסקתי בנהיגה ולא בשמירה על ערכו של האוטו.
ואז הבנתי שהדרישות שלי הן בסיסיות למדי. לא ממש מעניין אותי איך זה נראה, מעניין אותי איך זה גורם לי להתנהג. וכך רשימת הדרישות הצטמצמה לארבעה דברים: הנעה אחורית, גיר ידני, עלות נמוכה וחוסן מבני. פתאום עלה רעיון ישן נושן – טנדר עבודה. אחד כזה שישמש בסיס לפרויקט שבסופו יהפוך עם קצת מזל והרבה יכולת לכלי נהיגה מהנה. זה נשמע פשוט על הנייר, בעצם גם על הנייר זה לא נשמע כל כך פשוט…
יש יד 2…
בלוחות פגשתי כלים שבורים, עייפים כאלו שמאסו בחיים. היות ומדובר בבסיס לפרויקט חיפשתי מכונית זולה ובוודאי לא תופתע לשמוע שטנדרים ישנים וזולים הם טנדרים מוזנחים ושבורים. ראיתי אחד שנוסע אבל אין לו רשיונות, ראיתי אחד עם רשיונות שלא נוסע. ראיתי אחד עם רשיון שמניע אבל לא עושה הרבה יותר מזה. עברתי מסננות חלודות, שלדות מרותכות, ים אינסופי של מחלות וקומבינות עד שמצאתי את האוטו שלכבודו נתכנסנו כאן.
איסוזו איפון שנת 1993, יד שניה, עם 320,000 ק”מ על השעון. בטלפון סיפר לי הבעלים שאין עוד אוטו כזה, פגישה פנים אל פנים גלתה שהמוכר כרגיל הגזים קצת אבל בסה”כ המצב טוב. האוטו ישר, מניע ונוסע מצוין. רשמתי לעצמי כמה ריג’קטים קטנים וסגרנו ענין.
אז הכול ורוד?
בדרך הביתה התחלתי לשאול את עצמי: “מה עבר לך בראש?” וגם קצת “הפעם ירדת מהפסים לגמרי” ועוד משפטים בסגנון הזה. עד לפני יומיים נהגתי ב-BRZ מתוקה ומתוקתקת ועכשיו אני נוסע בטרקטור הזה? אחרי כמה דקות הפסקתי לרדת על עצמי, זרקתי את היד על חלון התייצבתי על 100 קמ”ש עגולים והתחלתי לשוט לכיוון המרכז.
הראש מן הסתם התחיל לנדוד לרשימת הריג’קטים שדורשת טיפול. בסוף היום מדובר עדיין בטנדר בן 22 ורשימת הריג’קטים ארוכה כמעט כמו הארגז שלו. בתוך תא הנוסעים כל פתחי המיזוג שבורים, גם ידיות פתיחת הדלת ומחזיק סוכך השמש כבר לא ממש קיימים או מתפקדים. אני לא מתלונן, רק מציין…
תחת מכסה המנוע המצב טוב יותר, ואני מופתע בכל פעם מחדש כשאני רואה את כל המחברים ומחזיקי הצינורות המקוריים נמצאים שם, מחזיקים מעמד. יש שני ריג’קטים משמעותיים מתחת למכסה המנוע. האחד הוא מיכל המים של המגבים, או יותר נכון המנוע החשמלי שבו. גם המכסה המקורי אבד והבעלים מצא פתרון… אהמ… מקורי. העניין השני שצריך לטפל בו – הקרבורטור שלא מתפקד יפה בסל”ד נמוך. הוא מקרטע ממש בסל”ד סרק ורק שנותנים גז הוא מתייצב ועובד עגול ויפה.
יש עוד דברים קטנים כמו ליישר את הפגוש הקדמי, להחליף מראות עייפות ועוד נגיעות קוסמטיות, אבל בשלושה שבועות שהוא אצלי, הוא מתגלה כבן לוויה נאמן. זקן, אבל נאמן.
מה בתוכנית?
זו שאלה מצוינת. אני כרגע לא באמת יודע. קודם כל נטפל בכל הריג’קטים המוזכרים ונביא אותו למצב בסיסי תקין. לאחר מכן יש שני כיוונים לצעוד בהם: או חיית שבילים או טנדר דריפטים. הדרך בשני הכיוונים הללו תהיה ארוכה, קשה ויקרה. ואני עדיין מתלבט. אם יש לך רעיון או העדפה – אשמח לשמוע! עד הדיווח הבא אני מקווה לפתור את רוב הבעיות הקוסמטיות ואת עניין הקרבורטור. ועד אז אולי גם אחליט לאיזה כיוון ילך הפרד הזקן.
הגרסה הישראלית לבאחה באג!
באחה דריפט באג?!
Make it a drifting beast!
זה הכיוון :)