ביציאה מפניה ארוכה שמאלה, הילוך שלישי ואני כבר על הגז. לוחץ יותר ויותר ומנסה למצוא את האיזון האידיאלי בין אחיזה להחלקה. אני מזכיר לעצמי להישאר סבלני, כי זה ישתלם לי עוד רגע ואכן, אני מצליח להתאפק ולא להיות חמדן מידי. האוטו בתמורה שומר על הקו הנבחר יוצא בקשת מושלמת מהאייפקס אל עבר הדופן הימנית של המסלול, והכל תוך כדי החלקה סופר נשלטת. ההגה בהפניה נגדית של רבע סיבוב לימין ורק קצה הפגוש האחורי נוגע קלות בגדת השלג כאילו לוחש לי איך הצלחתי למקסם את מלוא רוחב המסלול.
זה הרגע להדביק את הדוושה לרצפה, אמנם יש מולי רצף עיקולים קלים של ימין-שמאל וחוזר חלילה אבל הם לא מעניינים אותי. אני יודע שאפשר לקחת אותם בפול גז. הפורשה קאיימן בינתיים מנסה בכל כוחה להמיר את כוח המנוע לתנועה קדימה אבל זאת מלחמה קשה. לא בגלל שמדובר ברכב חזק במיוחד עם 270 כ״ס, אלא בגלל שעל מסלול עשוי קרח ושלג האחיזה כל-כך נמוכה שזה פלא שבכלל ניתן לייצר אחיזה כלשהי.
בשביל זה לא מספיק המנוע המרכזי של הפורשה שיעזור לשים את רוב האחיזה על הגלגלים האחוריים, צריך גם צמיגים מיוחדים בעלי מאות מסמרים באורך של 3 מ״מ כל אחד שננעצים נואשות בקרקע. בזכותם אני יכול להאיץ על המשטח החלקלק, מושך את ההילוך השלישי עד לקו האדום של המנתק תוך כדי סבסוב גלגלים. מעביר לרביעי וממשיך להאיץ. הפניה הבאה גם היא שמאלית רק שהפעם אין צורך לבלום. 20 מטר לפני הפניה עצמה כל שאני צריך זה עזיבת גז חלקית והפנית הגה קלה לכיוונה והקאיימן נכנסת להחלקה ב-120 קמ״ש כבר בישורת לפני הסיבוב עצמו. זהו התחייבתי לעצמי, הכל או כלום. זה רגע האמת. אם כיוונתי נכון אני אצליח לתפוס את שיא הפניה כך שרק המסגרת של לוחית המספר תשפשף את גדת השלג הפנימית ותיישר אותי אל עבר הישורת המהירה שממתינה לי בהמשך. ואם לא אמצא את עצמי תקוע עמוק בתוך השלג בצידי המסלול.
נהוג לטעון שהנהגים הסקנדינבים הם הנהגים הטובים ביותר בעולם. כן, גם השכנה מהבית ממול עם הוולוו הישנה כנראה נהגת טובה יותר מהישראלי הממוצע. הסיבה לזה טמונה באקלים שלהם, עם טמפרטורות של 30 מעלות בקיץ מצד אחד ומינוס 30 בחורף מנגד, אין ספק שתנאי הכבישים משתנים באופן מהותי בהפרש של חצי שנה. גם בעולם המירוצים, אגב, יש ייצוג מרשים מאוד של נהגים סקנדינבים לאורך השנים במיוחד במירוצי הראלי שם הם שלטו ביד רמה עד שנות ה-90.
אז בשביל להבין איך הם כאלה טובים צריך לנסוע אליהם, ליתר דיוק אל יוקמוק. מדובר בעיירה מנומנמת בצפון שוודיה, קצת מעל קו הרוחב הארקטי, בה חיים כ-5,000 תושבים כולל כל השטחים של המועצה המקומית (ששטחה גדול יותר משטח ישראל). העיירה מפורסמת בזכות שוק החורף שמתקיים כל שנה בפברואר ומושך מאות אלפי תיירים באותו שבוע, אבל אני שם בשביל משהו אחר לגמרי. בשביל מתחם נהיגת הקרח של סטיג בלומקוויסט – אלוף העולם בראלי (1984) בתקופת גרופ B. בתקופה המטורפת ביותר בהיסטורית הראלי העולמית עם רכבים בעלי 600 כ״ס טסים על אספלט, עפר וגם קרח.
המתחם עצמו עצום עם שפע מסלולי נהיגה. כולם על אגם שבקיץ אפשר לדוג בו אבל עכשיו, בתקופת החורף, יש שכבה מפרידה בעובי של יותר ממטר בין המים הצוננים לבין המכוניות שממעל. ישנם מסלולים קצרצרים במרכז האגם וישנם מסלולים ארוכים באורך כמה ק״מ טובים שמקיפים את כולו. ביניהם לביני עומדים ומחכים הצעצועים עליהם אוכל להתאמן ולחדד את הכישורים. החל מדגמי ב.מ.וו סדרה 3 בעלות הנעה אחורית ומנוע 6 צילינדרים שרירי, דגמי אודי שונים כמו TTRS ו-RS3 בעלי מנועי טורבו ובעלי סוגי הנעה כפולה ופורשה קאיימן ידנית מהדור של מנועי הבנזין הגדולים טרום עידן הטורבו.
קשה לתאר ולהסביר את התחושה הסוריאליסטית שאופפת אותך באותו הרגע. כאילו אתה בעיצומו של חלום עמוק. לא הרבה חוו בחייהם שקט כל כך דומיננטי שהוא כמעט צועק. כאילו סגרו אותך בחדר אקוסטי שבולע את כל הצלילים. רק משב הרוח מידי פעם ופצפוצי העצים מהקור ברקע מאפסים אותי חזרה למציאות. ועוד איזה מציאות. באמצע שום מקום בצפון הרחוק, יושב ברכב ספורט, על אגם קפוא – יותר רחוק מהיומיום הישראלי לא קיים.
סיבוב מפתח ההתנעה והמנוע ניעור לחיים בקלילות מפתיעה ביחס לטמפרטורה הנמוכה שסובבת אותנו. שילוב להילוך ראשון, שחרור של המצמד והפורשה מתחילה לנסוע כאילו היא שוכחת שמדובר במשטח חלקלק. כל עוד הנסיעה איטית ורגועה אין כל דרמה, עד שמתחילים להרים את הקצב. המדריכים המקומיים מסבירים שבגדול האוטו לא רוצה לפנות ולא רוצה לציית לפקודות ההיגוי. בשביל לגרום לאוטו לפנות צריך להשתמש בגז ובבלמים ורק כך לעזור לו לפנות בהתאם לסיטואציה. אם מגיעים מהר לסיבוב צריך יחד עם ההגה גם לבלום ולהעביר משקל קדימה. האוטו יצא להחלקה בכניסה לסיבוב ואם עושים זאת נכון אז החרטום אמור להתיישר אל עבר היציאה. לחילופין בפניות אחרות מכת גז חדה (במכונית בעלת הנעה אחורית) תעזור גם היא להוציא את הרכב להחלקה יחד עם פקודת ההיגוי.
כל זה לא פשוט ולא טריוויאלי וגם לנהגים מיומנים זאת סוג של אומנות. נהיגה בשלג היא בלט על הקרח. אבל, כשמתחילים לתפוס את השיטה מתחילים להבין איך לנהגים המקומיים יש כזאת שליטה והבנה באוטו. יחד עם ההבנה מגיע החיוך מאוזן לאוזן. ברגע שמצליחים פניה אחת מרגישים בנוח להגביר את הקצב לפניה הבאה וזאת שאחריה וזאת שאחרי. האדרנלין שוטף את הגוף מבפנים בזמן שהזיעה שוטפת אותו מבחוץ. השילוב של מאמץ וריכוז מייצרים חוויה שאין שני לה עם 4 גלגלים והגה בין הידיים.
את הפניה ההיא בתחילת הכתבה הצלחתי לתפוס ולהמשיך לעוד הרבה הקפות, כי בשיא הכנות, הדרך היחידה לעצור היא רק כשיגמר הדלק במיכל. אז נכון שזה נמצא בסוף העולם שמאלה וכדי להגיע לאגם המופלא צריך שתי טיסות ועוד שעתיים של נסיעה. כמובן שגם ממש ממש קר שם בחורף ולא תחכה לכם ארוחת גורמה בסוף היום. אבל כשאני באמצע הנהיגה חושב לעצמי אם יכולתי לעשות משהו יותר קיצוני ויותר רחוק מהפקקים והעצבים של ישראל התשובה היא חד משמעית לא! היכולת להבין ולהרגיש איך כל דבר קטן משפיע המון על תגובות הרכב והשליטה בו מדהימה אותי כל פעם מחדש. איזו דרך נפלאה ומענגת להפוך להיות נהג טוב יותר.