הייתי לבד בתוך סקייוול ET5 לקראת סופו של כביש הערבה. והחשש קינן בליבי. נמצאתי קרוב לנקודה הכי דרומית בישראל במכונית חשמלית שטענתי בפעם האחרונה בקריית שמונה. אח”כ עוד טיפסתי איתה אל החרמון לפני שיצאתי לדרך. עכשיו, קרוב לנקודה הדרומית ביותר בארץ כאמור, אבל עדיין לא ממש שם.
התוכנית היתה לקחת מכונית חשמלית ולבדוק האם ניתן לקחת אותה אל קצוות המדינה ואל קצוות הטווח שלה. בפועל הסיפור היה מסובך יותר. הלא אין תחנת טעינה בפסגת החרמון. התחנה המהירה הקרובה ביותר נמצאת בקריית שמונה. כך שלאחר שהסוללה נטענה במלואה בעיר הצפונית, החל הטיפוס לחרמון. משם יצאתי לדרך דרומה עם 83 אחוזי סוללה שנותרו. לא התחלה חיוביות במיוחד. כמובן שיכולתי לאזן את המצב, ולהחזיר לעצמי את אותם 17 אחוזים שאיבדתי בטיפוס לחרמון. הרי התוכנית היתה לבצע את הנסיעה הזו כשתחילתה עם סוללה טעונה במלואה. אבל כבר מההתחלה היה ברור לי שאני לא עומד לעשות את זה. זה מצב תשתית הטעינה בארץ והייתי נחוש להגיע לאילת גם מנקודת הפתיחה הזו. האפשרויות היו ברורות בעיני. או שאני מגיע לאילת, או שאני נתקע קרוב אליה.
הנסיעה כולה הראתה לי שכל תכנית היא בסיס טוב לשינויים. לדוגמה – תכננתי לבצע את הנסיעה מבלי להשתמש במערכות שונות של הרכב. בפועל, השתמשתי ברובן. בין השאר המזגן עבד בלי הפסקה בחלק הדרומי של הנסיעה. חימום המושבים הופעל בתחילת הנסיעה, ווייז, דיבורית מוזיקה וכו’ פעלו גם הן. איך זה נגמר? התשובה בסרטון שלפניכם.
