זה לא סוד שתעשיית הרכב נמצאת בתהליך התחשמלות מואץ. לפני עשור מספר הדגמים החשמליים בשוק היה זניח ומכוניות חשמליות נחשבו כמוצר לירוקים וגיקים טכנולוגיים. כיום, עשור לאחר מכן שאין כמעט יצרנית רכב מערבית שלא מציעה מספר דגמים חשמליים מתוצרתה, לצד הבטחה לחשמל את קו הדגמים שלה בשנים הקרובות. שינוי הגישה הזו מגיע כאשר נדמה שכולם רוצים מכוניות חשמליות. רוכשי רכב רבים רוצים לאמץ את הטכנולוגיה העדכנית ביותר, לחסוך בהוצאות ובמקביל להאמין שהם תורמים לאיכות הסביבה (זה לא ממש נכון, אבל זה כבר עניין לכתבה אחרת).
בהתאם לכך, שוק הרכב סוער. לצד הדגמים החשמליים של יצרניות ותיקות, בעולם ובארץ אנחנו מוצפים בשלל חשמליות של מותגים חדשים ויומרניים, רובם מגיע מסין שם היצרניות נהנות מעידוד של הממשלה לפתח מכוניות חשמליות ובמקביל גם לחדור לשווקי המערב. במקביל יצרניות הרכב המערביות מנסות להדביק את הקצב של הסינים, תוך השקעות ענק בפיתוח פלטפורמות וקו דגמים חשמלי מלא, כאשר במקביל דגמים ותיקים בעלי מנועי בעירה פנימית נדחקים הצידה ואל דפי ההיסטוריה.
אל כל אלו מצטרפת חשיפה תקשורתית גדולה לא רק מצד עיתונות הרכב ונפח גדול בשיח הציבורי, בפרט ברשתות החברתיות. כל אלו גורמים לאדם הממוצע, בטח זה שמתכוון לרכוש מכונית חדשה, להאמין שהמהפכה החשמלית לא בדרך, אלא כבר השתלטה על תעשיית הרכב ורכישה של מכונית בעלת מנוע בעירה פנימית היא כמו לרכוש טלוויזיה בשחור לבן או רדיוטייפ דאבל קסט. האמנם?
המרדף אחרי השקע
כשבאים לבחון האם המהפכה החשמלית היא עובדה מוגמרת צריך לעשות הפרדה בין שווקי המערב לשווקים בסין. הדחיפה הממשלתית הסינית לטכנולוגיית ההנעה החשמלית נועדה לא רק כדי להפחית זיהום ולהעלות את האומה הסינית על גלגלים, אלא גם כדי לבסס את תעשיית הרכב הסינית ולסייע לה לסגור פערים בדרך להתמודדות ראש בראש מול יצרניות הרכב המערביות במגרש הביתי שלהן.
שלא במתכוון, השאיפה של קברניטי האיחוד האירופי ליצור סביבה נקיה מזיהום משחקת לידי יצרניות הרכב הסיניות, אבל גם מטלטלת את תעשיית הרכב ביבשת הישנה. רק לפני מספר שבועות אישר הפרלמנט האירופאי את החקיקה לאיסור מכירה של מכוניות בעלות מנועי בעירה פנימית עד שנת 2035. עוד לפני כן נדרשות היצרניות להפחית ב-55% את פליטת המזהמים ביחס לרמות הפליטה משנת 2021.
ההחלטה הגורפת הזו מגיעה לאחר שכבר לא מעט יצרניות רכב צפו את הבאות, והכריזו כי יגיעו לפליטת מזהמים אפסית אפילו לפני תאריך היעד המחייב של האיחוד האירופאי. קבוצת סטלנטיס (פיג’ו, סיטרואן, פיאט, אופל, אלפא רומיאו ועוד…) הודיעה כי עד שנת 2030 כל דגמיה באירופה יהיו מונעי חשמל, וכך גם מרצדס. הברית של רנו-ניסאן-מיצובישי הצהירה כי עד 2030 90% מהדגמים שימכרו שלושת המותגים באירופה יהיו מונעי חשמל ואילו פולקסווגן מעט יותר זהירה, כשהצהירה על יעד של 80% רכבים חשמליים באותה שנה. לכאורה, אם גם לרגולטורים וגם ליצרניות יש מטרה משותפת אז העתיד נראה ירוק. בפועל המציאות הרבה יותר מורכבת.
ההצהרות של יצרניות הרכב על מעבר להנעה חשמלית למען עתיד טוב יותר נראות נהדר במצגות, אבל בפועל זהו תהליך שדי נכפה עליהן בלית ברירה, לא רק בגלל שטסלה החליטה להמציא את המכונית מחדש וזכתה להצלחה מסחררת שמאיימת על היצרניות הגדולות. תקני זיהום האוויר המחמירים המעודכנים מידי מספר שנים חייבו את יצרניות הרכב הגדולות להוריד את פליטות ה-CO2 הממוצעות, כאשר חריגה מהתקן גוררת אחריה קנסות כבדים.
הבחירה בהנעה חשמלית הגיעה לא בגלל שיצרניות הרכב ששות להשקיע מיליארדים בהקמת מפעלי סוללות ופיתוח דגמים חדשים מ-0 אלא בעקבות משוואה פשוטה: אפשר להשקיע הון בפתרונות הנדסיים שיורידו עוד שני גרם של CO2 מהפליטות של מנוע בנזין, אבל יותר פשוט לחבר סוללה למנוע חשמלי כדי לקבל 0 פליטות, להינצל מקנסות של האיחוד ועל הדרך לאמץ תדמית חדשנית, נקודות זכות מצד הירוקים וגם לאפשר לבעלי המכוניות לנוע בחופשיות בערים גדולות המגבילות את התנועה של רכבי בעירה פנימית.
הנתונים משקרים
אלא שלמרות ההבשלה היחסית של טכנולוגיית הסוללות הן עדין רכיב יקר מאד, ועלויות הייצור של מכוניות חשמליות גבוהות בעשרות אחוזים ממכוניות מונעות דלק מאובנים. כדי לפצות על כך, ברוב המדינות ישנם תמריצים וסבסוד חלקי שאמור לעודד את האזרחים לרכוש מכוניות חשמליות, אך גם עם זאת מחירן עדין גבוה. למרות הירידה במחיר הסוללות, מחירה הממוצע של מכונית חשמלית בגרמניה עלה ב-4,000 יורו ועומד על כ-52 אלף יורו. לשם השוואה, מחירה של פולקסווגן גולף בגרמניה הוא פחות מ-30 אלף יורו. בנוסף, הפסקת או הפחתת סובסידיות במדינות מסוימות ועליה במחיר האנרגיה בגלל שינויים גיאופוליטיים משפיעה גם היא על השיקול של רוכשי המכוניות האם לעבור לרכב חשמלי.
לכאורה, אם מביטים על נתוני המכירות באירופה בשנת 2023 על פי איגוד יצרניות הרכב האירופאיות (ACEA) ניתן להסיק שתהליך החשמול מתקדם בקצב מהיר. בשנה החולפת הייתה צמיחה של כ-13.7% בשוק הרכב האירופאי (כולל בריטניה) בו נמכרו כ-12.8 מיליון מכוניות בסך הכל. חלקן של המכוניות החשמליות עלה באופן מרשים ב-28%, אך הן מחזיקות בסך הכל בנתח שוק של 14.6% בלבד – רחוק מכדי לממש את החזון הירוק של הרגולטורים והיצרניות.
מעבר לכך, נתון נתח השוק של הרכבים יכול להטעות. אם מביטים על החלוקה לפי מדינות מגלים שההצלחה הגדולה של מכוניות חשמליות היא בעיקר במדינות סקנדינביה. בנורבגיה מכוניות חשמליות מחזיקות בנתח שוק של 82% (למרות ירידה של כ-25% במכירות), בשבדיה ב-39% ובדנמרק ב-36%. במדינות הגדולות באירופה התמונה שונה. בבריטניה, גרמניה, פורטוגל וצרפת נתח השוק של מכוניות חשמליות עומד על 17-18 אחוזים, אך ישנן מדינות בהן אחוז החשמליות שולי עד אפסי. בספרד, בהונגריה וביוון מדובר ב-5% מנתח השוק, איטליה ופולין מדובר רק ב-4% מנתח השוק ובצ’כיה רק 3%.
גם העובדה שטסלה מודל Y הייתה המכונית הנמכרת ביותר באירופה בשנה החולפת עם למעלה מרבע מיליון יחידות מטעה לגבי רמת ההצלחה של החשמליות. זו אולי כותרת נהדרת לקליקבייט, אלא שברשימת 20 הדגמים הנמכרים ביותר ביבשת לא תמצאו דגם חשמלי מלא נוסף, כאשר רק כ-20% מהמכירות פיג’ו 2008/208 ואופל קורסה שמופיעות בה הן מהגרסאות החשמליות.
ואירופה לא לבד. בארה”ב מולדתה של טסלה קצב הצמיחה במכירות של מכוניות חשמליות הוא נמוך בהרבה, בטח ביחס לכמות הדגמים החשמליים החדשים בשוק. מחירה הממוצע של מכונית חשמלית בארה”ב הוא קרוב ל-60 אלף דולר לעומת מחיר ממוצע של 44 אלף דולר למכונית שאינה חשמלית. ממש לא מוצר עממי. בהתאם לכך, לא תתפלאו לשמוע שעיקר המכירות הן בקליפורניה המודעת סביבתית והמבוססת כלכלית.
רק 7.6% מהמכוניות שנמכרו בארה”ב בשנת 2023 היו חשמליות, עליה לעומת נתח שוק של 5.9% בשנת 2022. במספרים אבסולוטיים מדובר במספר נאה של 1.2 מיליון מכוניות מתוך יותר מ-15.5 מיליון מכוניות שנמכרו בארה”ב ב-2023, אך עדין רחוק מאד מלהגדיר את המצב כ”מהפכה חשמלית”. מעבר לכך, ברשימת 25 הדגמים הנמכרים ביותר בארה”ב ישנם רק שני דגמים חשמליים: טסלה מודל Y וטסלה מודל 3 שאחראים יחד כמעט לחצי ממכירות של מכוניות חשמליות בארה”ב. ניתן לתלות חלק מהצמיחה האיטית של חשמליות בארה”ב עקב חסימת הכניסה של יצרניות הרכב הסיניות, אבל גם בלעדיהן היאנקים לא מוותרים על תחנות הדלק. המגמה נמשכת גם ברבעון של 2024, כאשר בעוד שוק הרכב בארה”ב צמח ב-5% העליה במכירות מכוניות חשמליות הייתה מתונה יותר והסתכמה ב-2.7%, במספרים זה אומר שמתוך 3.8 מיליון מכוניות שנמכרו בארה”ב מתחילת השנה, רק 270 אלף מהן היו חשמליות. בהתחשב בכמות האייטמים התקשורתיים על טסלה ואילון מאסק זה אפילו קצת מביך.
חישוב מסלול מחדש?
בסופו של דבר יצרניות הרכב המערביות החלו להפנים את המציאות, ובהתאם לכך לחשב מסלול מחדש. לפני כחודשיים הודיעה מרצדס כי לפי התחזיות שלה, בשנת 2030 רק 50% מהמכירות שלה יהיו של דגמים בעלי הנעה חשמלית מלאה. הדבר יצריך את מרצדס לשנות את התוכנית האסטרטגית שלה ולהמשיך לייצר מכוניות בנזין לפחות עד סוף העשור, כשלטענתה הגשמת יעד החשמול המלא ידחה לפחות ל-2040. בפולקסווגן עוד לא יצאו בהצהרות מרחיקות לכת, אבל כבר זיהו את הירידה בביקוש למכוניות חשמליות והאטו לפני מספר חודשים את קצב הייצור של ID3 וקופרה בורן. בפיאט מאוכזבים מקצב המכירות של ה-500e שהתגלתה כיקרה מידי ביחס ל-500 הוותיקה ( כמעט פי 2 במחירה), וכדי להבטיח שהמפעל שמיצר אותה יוכל להמשיך להתקיים הם שוקלים באופן חריג להסב אותה לשימוש גם עם מנוע היברידי.
מן העבר השני של האוקיאנוס ג’נרל מוטורס ופורד כבר נוקטים צעדים ממשיים לאור ההתפתחויות. למעט המוסטאג מאך E, פורד די היססה להיכנס לייצור מכוניות חשמליות וגם כשעשתה זאת החליטה לצמצם סיכונים ועליות תוך שיתוף פעולה עם פולקסווגן. בינתיים, בשנה החולפת פיתוח הדגמים החשמליים וייצורם גרמו לפורד להפסיד כמעט 5 מיליארד דולר, כשאחת הסיבות היא הכישלון של פורד F150 לייטנינג ממנו נמכרו רק כ-25 אלף יחידות לעומת 750 אלף יחידות של טנדרים מסדרה F. בעקבות כך החליטה לקצץ 12 מיליארד דולר מתקציב פיתוח הדגמים החשמליים והודיעה כי תתרכז בפיתוח דגמים חשמליים קטנים ולא יקרים.
ג’נרל מוטורס מצידה חשפה במהלך השנה האחרונה שלל דגמים חשמליים חדשים של מותגיה השונים, אך החליטה בינתיים לדחות את תחילת השיווק של שברולט אקווינוקס החשמלי ושל הטנדר החשמלי שלה תחת סמלי שברולט ו-GMC. לצד זאת, הוחלט גם לפרוש משיתוף הפעולה עם הונדה בפיתוח מכוניות חשמליות, מה שאומר ביטול סדרה של דגמים חשמליים עממיים שהיו מתוכננים להופיע בשנים הקרובות.
בתוך הסערה הזו נראה כי דווקא טויוטה, שנשארה על הגדר זמן רב בטרם החלה לפתח את קו המכוניות החשמליות שלה, הימרה נכון. לצד פיתוח קו של דגמים חשמליים היפנים לא שמו את כל הביצים בסל אחד, כשהם עובדים גם על שיכלול הטכנולוגיה ההיברידית והמשך פיתוח טכנולוגיית תא דלק מימני. ההצהרה של אקיו טויודה לפני מספר חודשים כי טויוטה תפתח דור חדש של מנועי בעירה פנימית התקבלה בגיחוך מסוים, כמו מי שמתעקש לפתח טלפונים קווים בעידן של טלפונים סלולריים. כפי שזה נראה כרגע בשווקי המערב ועל אחת כמה וכמה בשווקים מתפתחים תהיה דרישה למנועי בעירה פנימית, גם כחלק מיחידות הנעה היברידית קונבנציונליות או נטענות, כך שאם המגמה תימשך צפויה טויוטה לפתוח פער על פני יצרניות שידבקו ב-100% של הנעה חשמלית.
הכיוון אליו תצעד ארה”ב בתחום החשמל תלוי מאד בשאלה מי ינצח בבחירות לנשיאות בסוף השנה, אבל גם אז האמריקאים יתייעלו אבל לא יוותרו כל כך מהר על מנועי ה-V8 האהובים. סימן השאלה הגדול נמצא באירופה, שם מחכים לראות האם הרגולטורים יבינו שהלכו צעד אחד רחוק מידי ויעדכנו את היעדים היומרניים שהציבו, מה שגם יכול לעכב המידה מסוימת את הפלישה של יצרניות הרכב הסיניות ליבשת הישנה. דבר אחד בטוח, בניגוד לפנטזיות האוטופיות, עולם הרכב לא יגמל מבנזין מהר כל כך, בטח לא עד סוף העשור.