מאז ומתמיד משקיעות יצרניות הרכב משאבים וכסף רב כדי ליישם במכוניות אמצעים ותכונות טכנולוגיות מתקדמות, זאת כדי למשוך לקוחות ולהציג תדמית חדשנית שמתורגמת בסופו של דבר למכירות. חלק מתכונות הללו נועד כדי להפוך את חווית השימוש במכונית לנעימה יותר, חלק מהן נועד כדי לשרת צרכים פונקציונליים של הנהג והנוסעים במהלך הנסיעה וחלק מהם פשוט נועד לצורך גימיק בידורי.
בסופו של דבר רוב התכונות הללו נועדו כדי ליצור את אפקט ה”וואו” שיגרום לכם להתלהב מהרכב באולם התצוגה ואחר כך להשוויץ בפני החברים והשכנים בפיצ’רים המגניבים במכונית ההיטקיסטית שלכם. אלא שאחרי ההתלהבות הראשונית, רוב התכונות הללו מתגלים כגימיקים לא שימושיים בעליל. חלקם הם בעלי כשל תכנוני בהנדסת האנוש, מסרבלים את תפעול הרכב ואף יכולים להיות מסוכנים.
במהלך השנים האחרונות נהגנו במאות מכוניות חדשות, כאשר אין כמעט מכונית שלא מציעה לפחות גימיק טכנולוגי או תכנוני אחד מיותר ,כשאפילו יצרניות שהציעו במשך שנים הנדסת אנוש מוקפדת על גבול השלמות חטאו בעורף מודרניזציה. החלטנו לעשות סיכום קטן של הגימיקים המעצבנים ביותר במכוניות המודרניות, ואנחנו בטוחים שעם חלק מהם גם אתם תזדהו.
מסכי ענק
מסך המגע השתלט על המכוניות המודרניות שממשק התפעול שלהן עבר תהליך “טלפוניזציה” שמחקה את הסמארטפון שיש כמעט לכולם בכיס. המעבר לממשק מגע טמן בחובו לא מעט בעיות תפעול, חלקן בטיחותיות, ויש כמה דוגמאות כאלו בהמשך הכתבה. אנחנו יכולים להשלים עם הצורך במסך תצוגה ברכב ככרוך המציאות להצגת מידע, אבל יצרניות הרכב לקחו את הרעיון רחוק וכדי להרשים את הקהל מתחרות בינהן למי יש יותר אינצ’ים להציע.
הבעיה מתחילה כשהמסכים הופכים להיות גדולים מידי ביחס לדשבורד בו הם מותקנים, בעיקר במכוניות בהן המסך הוא בסגנון “טאבלט” מחוץ למסגרת הדשבורד. בלא מעט מקרים המסך הענק פוגע בשדה הראיה, דוחק את פתחי המיזוג לגובה הברכיים ומטה וחלק מהתצוגה והנתונים מוסתרים על ידי גלגל ההגה, מה שדורש מהנהג הסטת מבט כדי לבצע פעולות חיוניות. וביננו, ברוב המקרים המסך התלוי על הדשבורד פשוט מכוער ונראה כמו עבודת התקנה כבדרך אגב.
ידיות דלתות נשלפות
במשך שנים ארוכות ניסו מעצבי רכב להתחכם ולמצוא פתרונות כדי להסוות את ידיות פתיחת הדלתות שלא תמיד מצליחות להשתלב במראה הכללי של המכונית. לפני קצת יותר מעשור, עם ההתפתות של חיישני קרבה במפתחות חכמים נהגה הרעיון ליצור ידיות פתיחה נשלפות באופן חשמלי כאשר מתקרבים אל הרכב. על פניו רעיון נחמד שגרם בזמנו להתלהבות מכך שפתאום פעולה שגרתית הפכה למעין קסם מסרט מדע בדיוני.
היום שבכמעט כל טסלה או רכב פנאי חשמלי סיני אימצו את הגימיק הזה ניתן להגיד שפשוט מיצינו אותו והוא כבר רחוק מלהיות מגניב. למעשה הוא די הופך את אותה פעולה פשוטה של פתיחת הדלתות למסורבלת. לפעמים כי חיישני הקרבה מתקשים לזהות את המפתח ולשלוף את הידיות בזויות מסוימות (חוויה בגשם שוטף), לפעמים כי היא דורשת פעולה כפולה של לחיצה על הידית כדי שתישלף ואז משיכתה לפתיחת הדלת ולפעמים כי צורת הידית הנשלפת פשוט לא נוח לאחיזה ולמשיכת הדלת הכבדה. וזה עוד לפני שהזכרנו אפשרויות לכשלים במקרה שסוללת הרכב חלשה או קפיאה של הידיות במדינות קרות. בקיצור, מיותר להפליא.
פתיחת דלתות חשמלית
בהמשך לידיות הדלתות הנפתחות הביאו לנו גדולי המוחות של התעשייה את מנגנון הפתיחה האלקטרונית של דלתות המכונית מתא הנוסעים. עוד רעיון שלא ברור למה באמת זקוקים לו ובא להחליף את הפעולה המפרכת של משיכת ידית הפתיחה המכנית של דלת המכונית שקיימת כמעט מיום המצאתה.
הרעיון הזה כל כך מיותר כיוון שעקב צורכי תקינה מוצדקים, נדרשות יצרניות הרכב להתקין מנגנון גיבוי מכאני לפתיחת הדלתות למקרה של כשל או מצבר ריק, אותו אגב כמו במקרה של טסלה משתדלים להסתיר ככל הניתן, מה שהופך את מציאתו לבעייתית בזמן חירום או במקרה תאונה. בסופו של דבר המנגנון החשמלי מיותר בגלל החובה להתקין מנגנון מכאני, ומה שקיבלנו כאן הוא כפל מערכות, תוספת משקל ועוד משהו אלקטרוני שישמח להתקלקל ביום מן הימים.
סליידרים לתפעול מערכות
הטלפוניזציה של תפעול הרכב לא עוצרת רק במסכי המגע הענקים. ממשק התפעול על ידי מגע מיושם גם מחוץ למסכים כתחליף למתגים או חוגות פיזיים כדי לקבוע טמפרטורה של בקרת האקלים, עוצמת השמע או פתיחה של גג השמש. עוד רעיון שאולי נראה מגניב אבל בפועל לא יעיל, ואפילו מסוכן. בהיעדר פידבק ממשי ממשטח המגע כמעט בלתי אפשרי לקבוע טמפרטורה או עוצמת שמע מדויקת באופן ראשוני, לכן צריך להסב את תשומת הלב כדי להגיע לנקודת המגע המדויקת לעוצמה שאתם רוצים. הבעיה היא שמה שאפשרי בזמן עמידה הופך למעיק ודורש יותר מידי הסחת דעת בזמן נהיגה לפעולות פשוטות שאפשר לבצע מבלי להוריד את העיניים מהכביש כשיש חוגה פיזית.
כיוון פתחי מיזוג דרך המסך
עוד רעיון מחריד שבא לעולם באדיבותה של טסלה הוא כיוון פתחי המיזוג באופן חשמלי על גבי המסך הראשי. קשה להבין למה פעולה כל כך פשוטה צריכה מנגנון כל כך מורכב שמאריך את זמן הביצוע שלה. במקום להסיט מנוף קטן על פתח המיזוג, נדרשות מספר לחיצות כדי להגיע לתפריט הנכון על המסך ואז לכוון את ידי גלילת אצבע את התריס לכיוון הרצוי של זרם האוויר, שזו כמובן פעולה שכמו במקרה הסליידרים קשה להגיע למיקום המדויק המבוקש. מעבר לכך, תמיד ישנה השהיה של מספר שניות בין ביצוע הפקודה על המסך לפעולה של המנוע החשמלי האחראי לכיוון התריס. כנראה שמי שחשב על הרעיון הזה מעולם לא נכנס לרכב בצהרי יום קיץ לוהט שבו כל שניה בה אין משב אוויר קריר לפנים היא כמו ביקור בלוע הר געש. לא היינו מתנגדים להשאיר ברכב הרותח כל מתכנן תא נוסעים שבחר בפטנט הזה כדי שיפנים את מעשיו.
לוח מחוונים קטן
לוח השעונים המסורתי מפנה את מקמו בהדרגה למסך תצוגה דיגיטלי צבעוני ונאה לעין המציע לרוב אפשרויות להגדרה אישית של המידע שהנהג מעוניין בו. בסך הכל מדובר בהתפתחות טכנולוגית מתבקשת, אלא שנדמה שישנה מגמה שבה ככל שמסך המולטימדיה המרכזי גדול ועמוס יותר, כך המסך מאחורי גלגל ההגה הופך להיות קטן יותר. הגדילה לעשות טסלה שויתרה לגמרי על לוח מחוונים מסורתי, אבל כבר הסכמנו שמעצבי הפנים של החברה מעולם לא נהגו במשהו.
הקטנת לוח המחוונים אולי תורמת לשיפור שדה הראיה ולמראה אוורירי של הדשבורד, אבל מאלץ את המתכננים לבחור בין שתי אופציות גרועות. הראשונה לספק מידע מינימלי ולשלוח את הנהג לחפש את היתר במסך הגדול. השניה היא לדחוס כמה שיותר מידע בגופנים קטנים ובלתי קריאים, גם אם יש לכם ראיה 6/6 – דבר הנפוץ בעיקר במכוניות סיניות הדורשות זכוכית מגדלת בהישג יד והרבה יותר מהצצה חטופה כדי לפענח את נתוני מחשב הדרך או סימני מערכות הבטיחות על הצג.
כיוון מראות מגלגל ההגה
העברת תפעול ואפשרויות כיוון שונות על גבי מסך המגע המרכזי היא מסורבלת, אבל הרעיון של כיוון גלגל ההגה ומראות הצד על ידי המתגים שעל גלגל ההגה הוא אחד המטופשים שנראו. בעולם הגיוני הכיוון הנדרש למראות מתבצע באמצעות ג’ויסטיק קטן על דלת הנהג וכיוון ההגה החשמלי על ידי ג’ויסטיק בצד בסיס גלגל ההגה.
הגיון הטסלאי שאותו אימצו גם יצרניות סיניות “הייטקיות” הוא לבחור את אפשרות הכיוון של המראות מהמסך המרכזי, פונקציה שכמובן תדרוש כמה ליחות במעבר בין תפריטים, אך היא לא מבטלת את הצורך להשתמש בכפתורים פיזיים אלא מחזירה את האצבעות אליהם. ושוב פעולה פשוטה של הנפת אצבע אחת הופכת לרצף של פעולות שצורך יותר זמן ותשומת לב מהנהג, שלא לדבר על כך שהוא לא נגיש בזמן נהיגה.
הנעה ללא כפתור
הנעת המכונית על ידי כפתור הפכה להיות נפוצה מאד בשנים האחרונות, והיא מתאפשרת לאחר שהמכונית זיהתה את המפתח החכם. במכוניות חשמליות החליטו המתכננים לקחת את הרעיון צעד אחד קדימה. כיוון שלא באמת צריך להניע מנוע חשמלי, למה לא לוותר על פעולה של לחיצה על כפתור. ברגע שהמכונית מזהה את המפתח וחיישן המשקל מזהה שהנהג התיישב ברכב היא אמורה להיות מוכנה לפעולה. פשוט וקל.
אלא שמשיקולים בטיחותיים כמו במכוניות רגילות בעלות תיבה אוטומטית נדרשת דריכה על דוושת הבלמים כדי לבצע “הנעה”. הדריכה על הדוושה צריכה להיות בעוצמה ובמהלך מסוים אחרת לא ניתן יהיה לשלב הילוך וזה כבר הופך את העניין לקצת יותר מורכב מאשר רק ללחוץ על מתג הנעה. בנוסף, ברוב המכוניות החשמליות בעלות מנגנון זה, ברגע שקמתם מהמושב המערכת “תדומם מנוע” ותכבה את המכונית, כך שאם עצרתם לבדוק מה עם הילד במושב האחורי או לשלם כרטיס חניה תאלצו לזכור לחזור ו”להניע” את הרכב מחדש. אנחנו עדין לא מצליחים להבין למה כל התהליך הזה טוב ובמה הוא מקל על החיים במקום פשוט ללחוץ על כפתור.
פתיחה נסתרת לתא המטען
כמו במקרה של ידיות הדלתות, יצרניות הרכב כבר שנים מחפשות דרכים כיצד להסוות את מנגנון הפתיחה של דלתות תא המטען. הבחירה הרגילה הוא להחביא את המתג אי שם מעל לוחית הרישוי, אבל יש יצרניים יצירתיים יותר שבוחרים למקמו קרוב לפגוש, על המגב האחורי, בלוגו החברה ופיג’ו הגדילה והחביאה את המתג במשך מספר שנים בתוך החלל של הסיפרה 0 בשמות הדגם שלה. לא תמיד נוח, ולא תמיד נגיש בטח כשהידים שלכם מלאות בציוד או שקיות קניות שאתם רוצים בתא המטען.
עם המעבר למנגנון פתיחה חשמלי הגו אנשי הפיתוח רעיון למקם חיישן בתחתית הפגוש האחורי שיזהה הנפת רגל ויבצע את פתיחת הדלת גם כשידכם מלאות. הבעיה שמיקום החיישן נסתר גם הוא, ויכולת הזיהוי לתנועת הרגל מוגבלת כך שגם אם אתם יודעים בדיוק היכן הוא נמצא הסיכויים שהדלת תיפתח עם הנפת הרגל הראשונה הם נמוכים. כך שבסופו של דבר תמצאו את עצמכם לא פעם מרקדים על רגל אחת במגרש חניה בידיים עמוסות.
גגות פנורמיים
על פניו גג זכוכית פנורמי הוא רעיון טוב. הוא מאפשר להכניס אור נוסף לתא הנוסעים, מעניק תחושה אוורירית ואם אתם במוד רומנטי מאפשר לכם גם לצפות דרכו בכוכבים בליל קיץ (אם כי יותר הגיוני לעשות זאת מחוץ למכונית). דגמים רבים כיום מתהדרים בגגות פנורמיים בעלי שטח זכוכית עצום ומעניקים לכם אותו כסטנדרט עם המכונית. הבעיה היא שלא מעט יצרניות מעדיפות לחסוך ולא מציידות את המכוניות בוילון אטום נגלל והתוצאה, בארצות חמות ובעיקר בישראל היא קטסטרופלית.
למרות הכהיה גבוהה, יכולת סינון קרני UV ואפילו אפשרות שינוי בהירות אלקטרוכרומטי, הגגות הפנורמיים הופכים את חלל הרכב לחממה ואתכם לעגבניה המבשילה בה. הטמפרטורה הגבוהה יותר ברכב מצריכה את מערכת המיזוג לעבוד יותר קשה, וזה אומר יותר צריכת אנרגיה, קריטי בעיקר במכוניות חשמליות. עבר לכך בסופו של דבר קרני השמש משפיעות גם על הנהג והנוסעים בנסיעות ארוכות. למרות מקדם הפוזה, בישראל הלוהטת אין כמעט דבר מיותר יותר במכונית.