שטף המכוניות המבריקות והמבצעות מתערוכת ג’נבה גרם לי להתגעגע. לעידן פחות מתוכנן, פחות מהוקצע. זמנים בהם אנשים עם פטישים בנו מכוניות שכמותן בקושי היו, ובטוח כבר לא יהיו.
בעידן שלנו 300 כוחות סוס יכולים להיות מושגים בהינף תוכנה ממנוע בנפח 2.0 ליטרים. ואפילו ממנועים בנפח קטן יותר. מה היה לפני 100 שנה. כשהמכונית והמכאניקה היו בחיתוליהם ומחשבי ניהול מנוע היו חלום רחוק.
הסיפור הזה מתחיל בשנת 1909 ובשיא המהירות המירבית שקבעה ה’בליצן-בנץ’ במסלול ברוקלנדס. 202 קמ”ש אולי נשמעים מגוחכים היום אבל הבנץ היתה צריכה לא פחות מ-21,504 סמ”ק בכדי להגיע למהירות הזו. 200 כ”ס הפיק המנוע הזה – כ-9 כוחות סוס לליטר. היום זה נשמע קצת מצחיק. המשקל דרך אגב עמד על 1450 ק”ג, בלי קרבון ובלי טיטניום מחד ובלי EURONCAP מאידך.
אז בזמן שהגרמנים חגגו ישבו כמה איטלקים והחליטו שזה לא לעניין. פיאט החלה לעבוד על מכונית משלה שתשבור את שיא המהירות. התוכנית היתה כמובן לעשות את זה גדול יותר, חזק יותר ובתקוה גם מהיר יותר. ככה נולדה ב-S76 המכונית שזכתה מהר מאוד לכינוי “המפלצת מטורינו”.
בליבה של ה-S76 עמד מנוע בעל ארבע בוכנות. נפחה של כל בוכנה עמד על 7088 סמ”ק! סה”כ 28,353 סמ”ק. כן – מנוע בנפח 28.3 ליטר. ההספק עמד על כ-290 כ”ס (ב-1900 סל”ד…) וזה נתן לפיאט הזו את שמה השני – HP300. אם מדברים על יעילות, המנוע הזה הצליח להוציא יותר מ-10 כ”ס לליטר, שיפור לעומת המנוע של בנץ. הבט בתמונות ותראה שמנוע בנפח מפלצתי הופך גם את המכונית שסביבו לכזו. זו פשוט מכונית ענקית. גובהו של מכסה המנוע מגיע כמעט לשני מטרים.
נסיון שבירת המהירות הראשון של הפיאט הזו התבצע במסלול ברוקלנדס באנגליה. במאמר שפורסם ב-1914 מספר נהג המירוצים ארתור דוראי על הנסיונות לשבור את שיא המהירות עם “המפלצת מטורינו”.
דבר הנהג
“מהר מאוד הבנתי שאין שום סיבה להתעקש על המסלול הזה. לא היתה לי שום כוונה להרוג את עצמי. ביצעתי כמה הקפות במהירות של כ-200 קמ”ש והכוח הצנטריפולי כמעט העיף אותי מהמסלול, ניצלתי בזכות כמה סנטימטרים.”
המסלול בברוקלנדס היה פשוט קטן על המכונה הזו ואת הניסיון השני ערך דוראי על הכביש לאוסטנד בבלגיה. הוא מצליח להגיע לכ-225 קמ”ש אבל השיא לא מוכר היות והסלילים עליהם אמורה להיות מודפסת המהירות יצאו לא ברורים. רק סליל אחד היה ניתן לקריאה ועליו היה רשום 211.661 קמ”ש – לא מספיק. לא רק הרישום הכושל פגע בנסיון הזה. מזג האוויר הקשה והפרעות מצד מנהל תחנת הרכבת המקומית ששנא מכוניות ודאג להפריע בכל דרך אפשרית, לא עזרו גם הם.
“המכונית? לשים אותה בראשון, שני או שלישי זה לא ממש בעיה. להעביר לרביעי? אתה צריך אומץ וכוח של מאה אנשים. מעבירים לרביעי ב-190 קמ”ש, צריך להחזיק חזק את ההגה, לכוון להילוך הנכון ואז להיזהר לא לעוף מהדרך כי ברגע שהקרבורטור מקבל תערובת, אתה מרגיש את הכיסא מכאיב לך בגב. בכל פעם שעזבת את הגז שמן חם ניתז אל הבוכנות וטס מיציאות הפליטה אל הפנים שלך, וכמעט בלתי אפשרי לבלום אותה במהירויות הללו.”
דוראי סיפר גם שבמהירויות האמורות כל מהמורה קטנה בדרך מקפיצה אותך באוויר. 1650 ק”ג שקלה המפלצת של פיאט וקפיצי העלים לא ממש הצליחו להדביק את הק”ג הללו אל הרצפה.
השלב הבא
קשה מאוד לעקוב אחר מה שקרה בתקופה ההיא במרחק של יותר מ-100 שנים. היו לא מעט נסיונות של ארתור דוראי ופייטרו בורדינו לשבור את שיא המהירות של בנץ, ללא הצלחה. ברשימת השיאים הפיאט הזו לא מופיעה כלל. ה”בליצן-בנץ” קבעה שיא מהירות ב-1909, ולפי הרישומים לא נקבע שיא חדש עד ל-1914, שוב הבנץ. דוראי מספר במאמר שמצוין מעלה: “באביב הבא אנסה לשבור את השיא שוב, המכונית הזו מסוגלת להגיע ל-240 קמ”ש בתנאים הנכונים”. אבל באביב הבא אירופה כבר היתה בתוך מלחמת העולם הראשונה. אף אחד לא ינסה לשבור שיאי מהירות בזמן הקרוב. השיא הבא יירשם רק ב-1924, לזכות פיאט, עם המפיסטופלס. אבל זה כבר סיפור אחר.
כשתמו הנסיונות ואנשים התעסקו בדרכים פחות מלהיבות לקיצור החיים, יצאו שתי ה”מפלצות” לדרכים שונות מאוד – האחת נשארה במפעל ופורקה לגורמים, השניה נמכרה לאריסטוקרט רוסי (שמימן את הנסיונות של דוראי) ששמר אותה אצלו. ה-S76 התגלגלה מרוסיה לאוסטרליה ומשם לאספן אנגלי שלקח את שלדה מספר 2 ושידך אותה למנוע שנשאר במפעל של פיאט משלדה מספר 1. המפלצת חזרה לחיים.
מקורות איטלקיים מספרים שלפני שפורקה המכונית היא הצליחה להשיג מהירות שיא של 290 קמ”ש בלונג-איילנד בשנת 1912. אין שום תמיכה או סימוכין לשיא הזה (רק מסמכים איטלקיים…). ולמרות שהפיאט S76 חיה ונושמת שוב – אחרי למעלה מ-100 שנה – בזכות רסטורציה שארכה יותר מעשור, אין שום דרך לבדוק האם היא באמת מסוגלת לגרד את ה-300 קמ”ש מלמטה. כי איפה תמצא עכשיו אנשים כמו דוראי ובורדינו, שייסכנו את חייהם בצורה ברורה ומיידית כל-כך, בשם המהירות.
