שמיים אפרוריים עם שמש שמבצבצת לפרקים, רוח קרירה. יום קיץ אנגלי קלאסי באזור המידלנדס הירוק להפליא. גיידון הוא עוד אחד מאינספור הכפרים הקטנים המשובצים אי שם ברחבי הממלכה המאוחדת. כמה מאות אנשים, בתי אבן, כמה כבשים מסביב ושלווה מנומנמת. אין לך ציפיות לריגוש מכפר שכזה שגולת הכותרת שלו הוא הפאב המקומי. אלא שגיידון הוא כפר קצת שונה.
לצד מגרש חניה לא גדול במיוחד מקשר שביל שסביבו גינה מטופחת לבניין מודרני למראה שנושא את סמלה של אסטון מרטין בגאון. הכניסה לבניין חושפת את מה שנראה כמו אולם תצוגה גדול ומוקפד להפליא של החברה באמצע שום מקום. רק שאת בפני במבקרים מקבלות לא רק ה-DB12 החדשה, אלא גם ואלקירי המרהיבה לצד ולהאלה האקזוטית. לא מקבץ המכוניות שתפגשו בסוכנות אסטון מרטין סטנדרטית, אלא אם היא ממוקמת בדובאי.
בקצה האולם המרווח והשקט ניצב קיר לבן ובו דלת נסתרת שנראית כאילו נבנתה בהשראת מותחן של אגתה כריסטי. אל הסוד הכמוס החבוי מאחורי הדלת מוביל ג’ון החביב, פנסיונר שעבד עשרות שנים בחברה וכיום נציג מרכז המבקרים שלה. ג’ון פותח את הדלת ומוביל אותנו היישר לפס הייצור במפעל המרכזי של אסטון מרטין ממנו מתגלגלות ב-20 השנים האחרונות דגמי השושלת ארוכת השנים ורועמת המנועים של מכוניות ה-GT של החברה. אנטיתזה מוחלטת לסביבה הפסטורלית. אבל הסיפור שמאחורי המפעל הגיידון גדול מסך חלקיו למרות גילו הצעיר יחסית.
לידה מחדש
כיוון שאסטון מרטין היא יצרנית קטנה ואקסקלוסיבית ברור שלא מדובר כאן במפעל שגרתי שמפס הייצור שלו נפלטות מאות מכוניות בכל משמרת. אבל גם במונחים של מפעל בוטיק מדובר כאן במשהו שונה. וזה מתחיל קודם כל במיקום.
התמזל מזלה של גיידון והיא מהמעוזים האחרונים של מה שנותר מתעשיית הרכב הבריטית המפוארת. בסמוך לכפר נמצאים במרחק של כמה מאות מטרים ה-British Motor Museum שמרכז את היסטוריה של תעשיית הרכב המקומית, המטה של יגואר-לנד רובר ובצמוד גם המטה והמפעל העיקרי של אסטון מרטין. אבל רגע, שיעור גיאוגרפיה מוטורית קצרצר. לנד רובר כידוע בכלל נולדה בסוליהול במרחק של כמה עשרות קילומטרים צפונה, יגואר הפציעה בסמוך לעיר התעשייתית קובנטרי ואילו המעוז ההיסטורי של אסטון מרטין ממוקם בכלל כמה עשרות קילומטרים דרומית בניופורט פנייל.
הסיבה ששלושת המותגים השורשיים הללו התקבצו במקום אחד היא לא מקרית, אלא מעשה מכוון של פורד שבעבר שלטה בשלושתם. התכנון המקורי של פורד היה לרכז במקום אחד את כל מותגי היוקרה הבריטיים שבבעלותה, כך שיוכלו לחלוק ידע ומשאבים בפיתוח הדגמים ולהעלות מחדש את תעשיית הרכב הבריטית על המפה. אלא שתכנונים לחוד, ומציאות לחוד. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 והזינוק במחירי הדלק שאיים למחוק את תעשיית הרכב האמריקאית, מיהרה פורד המדממת למזומנים, ומה לעשות שבזמנים קשים יגואר, לנד רובר ואסטון מרטין נחשבים מותרות.
וכך יצאה אסטון מרטין לדרך חדשה בסוף העשור הראשון של המילניום עם מפעל חדש ומודרני, מסורת עשירה אבל גם לא מעט כאב ראש עבור מנהליה שצריכים להפוך אותה לחברה רווחית ללא גב של יצרנית רכב ענקית מאחוריה, להגדיל את המכירות ועדין לשמור על המורשת של אחת מיצרניות מכוניות הספורט הנחשקות בתולדות תעשיית הרכב.
משחק של איזונים
המסורת משחקת תפקיד משמעותי כאן, כמו גם הדרך בה היא משתלבת ביעילות הכרחית ויש משהו לא שגרתי באיך שהכל מתנהל כאן. כיצד טכנולוגיית יצור מתקדמת משתלבת עם תשומת הלב עבודת יד וניסיון אותה מצפים לקבל ממותג ברמת המחיר והמוניטין של אסטון מרטין. קחו למשל את הטיפול בעור. בניגוד לרולס רויס שמגדלת את עדרי הפרות ומייצרת את העור שלה בעצמה, באסטון מרטין רוכשים יריעות עור משובח מטובי יצרני העור שבממלכה. את החיתוך, תפירת הדוגמאות הבסיסית והחרירים שנועדו לאוורור מבצעות באופן מדויק להפליא מכונות ממוחשבות בדיוק מילימטרי מוקפד. את התפירה הסופית מבצעות תופרות ותיקות ומקצועיות ואת הרכבת הריפוד והדיפון על המושבים וחלקי הפנים של תא הנוסעים מבצעים באופן ידני טכנאים שזו המומחיות שלהם שנים ארוכות, מה שמאפשר להגיע לרמת דיוק שום מכונה לא יכולה לבצע (עדין).
פס ההרכבה משלב אוטומציה נדרשת עם עבודת טכנאים ידנית, אבל הקצב שונה. אסטון מרטין מייצרת במפעל הזה כ-5,000 מכוניות בשנה. את כל הדגמים הספורטיביים והייחודיים למעט ה-DBX המיוצרת במפעל המשני בווילס. ישנה רק משמרת אחת ובשעה 5 אחר הצהריים הטכנאים תולים את הסרבל ויכולים לסור אל הפאב המקומי. זה אומר שבכל יום מייצרים כאן בין 15 ל-20 מכוניות בלבד, מה שמאפשר להקדיש יותר תשומת לב לפרטים הקטנים ובקרת האיכות. זה גם מסביר את העובדה שלמרות פס היצור השוקק עדין אפשר להתהלך לידו עם ג’ון ולשוחח בקול נינוח, כאילו אנחנו מפטפטים על מקטרת במועדון ג’נטלמנים.
אם על פס הייצור לכאורה הדברים נינוחים, למעשה המפעל מתנהל בדיוק תזזיתי ומוקפד. בעשורים האחרונים תעשיית הרכב עובדת לפי שיטת ה-Just in Time שבה החלקים והרכיבים הנדרשים מגיעים למפעל ההרכבה הראשי ממפעלי המשנה והספקים השונים כדי לחסוך את הצורך להחזיק במלאים גדולים. במפעל בגיידון שיכללו את השיטה הזו לרמה קיצונית יותר בזכות המיקום שלו. כמעט כל ספקי המפעל העיקריים, למעט אלו של מכלולים עיקריים כמו מנועי ה-V8 של AMG או תיבות ההילוכים של ZF, פרושים בטווח נסיעה של פחות משעת נסיעה על כביש ה-M40 שחוצה את המידלנס. במילים אחרות, אם במקרה לא סביר חסר משהו על פס הייצור הוא יגיע יותר מהר ממשלוח של וולט. עכשיו הרעיון של פורד הופך להיות מובן עוד יותר. מה שלא מובן זה כיצד הכל מתנהל בכפך הגמור לחוסר היעילות הבריטית שקברה את תעשיית הרכב שלה.
עבר ועתיד
רגע לפני שאנחנו עוברים שוב דרך דלת הקסמים הנסתרת, מחיצה גדולה וארעית מושכת את תשומת הלב. זהו האזור היחיד במפעל אליו לא יכולנו לגשת, והוא הפינה בה ממוקמת חטיבת Q שבה עומלים מומחי החברה על הגרסאות המיוחדות בייצור מצומצם ובהתאמה אישית לטעמם של הטובים והעשירים בלקוחות של חברה. Q על שמו של ראש מחלקת הפיתוחים המיוחדים של ה-MI6 בסרטי ג’יימס בונד. המחיצות הלבנות מנעו מאיתנו לא רק להציץ לנעשה בחטיבה, אלא גם לאוסף היסטורי של אסטון מרטין כולל המכוניות שכיכבו בסרטי ג’יימס בונד. ג’ון בנימוס בריטי מעודן התנצל שאינו לא יכול לספר לנו מה מתרחש מאחורי המחיצות, אבל לא היינו צריכים לחכות יותר מידי. כעבור כשבועיים חשפה אסטון מרטין את הואלינט המרהיבה שתיוצר בכמות מוגבלת.
הוליאנט היא עוד פרק קטן בהיסטוריה הארוכה של אסטון מרטין, אבל מייצגת את מה שהיא מנסה להיות כיום. חברה קטנה שמנסה בצורה יצירתית לנצל את המקסימום של המשאבים שלה תוך התגאות במורשת ובמסורת. מצד שני, עם כל הניסיון להבליט את הייחודיות, משתדלים באסטון מרטין להצניע את העובדה שהיא משתמשת בכמה רכיבים חיוניים ויקרים לפיתוח באדיבות מרצדס. גם 80 שנים אחרי המלחמה ההיא הגאווה הבריטית מתקשה להשלים עם העובדה שבאצולה המוטורית שלהם יש גנים גרמנים, אם כי במקרה של אסטון מרטין הם הרבה פחות מהותיים מאשר ברולס רויס ובנטלי. ובואו, אפילו למלך מבית וינדזדור יש כמה תאי דם גרמנים ולא מפריע להם לשיר בגאווה “אלוהים נצור את המלך”.
בקצה המפעל ישנו קיר עמוס בשמות. זהו קיר הכבוד עליו רשומים שמות כל העובדים של אסטון מרטין מיום הקמתה, מהאדונים ליונל מרטין ודיוויד בראון דרך נהגי הניסוי והמרוצים שהתחרו עבורה. “גם השם שלי נמצא כאן על הקיר” ג’ון מצטנע, אבל מתקשה להסתיר את גאוותו. למרות שמתחרט על כך שפספס את ההזדמנות לרכוש לעצמו אסטון מרטין לפני 30 שנים בתקופת השפל שלה, הוא מרגיש חלק המותג גם כיום אחרי שפרש כאשר אסטון נמצאת בתקופת השיא שלה. ואולי גאווה זהו כל הסיפור עצמו במה שמחבר את התמהיל המיוחד זה של עבר והווה בגיידון, ומה שהופך את אסטון מרטין למה שהיא בעידן שמכוניות משילות מעל עצמן כל סממן של אופי.
תודה לחברת אוטוארט יבואנית אסטון מרטין לישראל שסייעה בתיאום הביקור במפעל
