הדור השני של ב.מ.וו סדרה שלוש, שם דגם E30, (החליפה את ה-E21 והקדימה את ה-E36) הוא בעיני רבים הדור הנבחר. מכונית קאלט. אולי בגלל שרובנו הגענו לגיל ההתבגרות בשנות השמונים, אולי בגלל שזה היה הדור בו הוצגה ה-M3 לראשונה, אולי בגלל עיצוב החזית הזה שלא מרפה ממוחנו. ואולי הסיבות הן מכאניות, הנעה אחורית וגיר ידני משובח (טוב נו יש גם אוטומטיות). איש איש וסיבותיו הוא, ל-E30 יש מקום חם בלב אצל כל חובב רכב.
והדגם הזה, השם הזה, הוא זה שליכד את המועדון איתו אנחנו מבלים היום. או שהמילה תאגיד תתאים כאן יותר ממועדון, כי מי שמארגן את כל הסיפור הזה הוא א’, אבל אף אחד לא קורא לו ככה. כולם פונים אליו בשם ה-“מנכ”ל”. אותו “מנכ”ל” של מועדון E30 נוהג כמו שבוודאי תנחשו ב.במ.וו סדרה 3, ממודל 84 שעברה השבחה ולמרות התפקיד המחייב הוא חוטא בהחלט בקשקושי זנב כמתבקש ובנהיגה נמרצת בכביש המפותל.
יש כאן עושר ומגוון של אנשים – אוסף של חברים מכל רחבי הסקאלה – כשהמכנה המשותף הברור. יש כאן את עמוס, בחור רציני ובעל משפחה שמחזיק כבר למעלה מעשור באקזמפלר נאמן למקור, עם מרכב קופה. מצידה השני של הסקאלה יש את אלוש – בחור צעיר, חייל בסדיר, שמקוריות לא מטרידה אותו – רק תן לשים אותה על הצד. אז האהבה אמנם משותפת אבל הם עדיין מאוד שונים זה מזה, חלקם לא יאפשרו לבורג שאיננו מקורי להתברג ברכבם וחלקם כבר מזמן נעים עם רכיבים ומערכות הנעה לא מקוריות.
לכן כשהטלפון צלצל ובצדו השני של הוואטסאפ התקבלה הזמנה להצטרף לחבורה הזאת במעין מסע גיבוש מאתגר, מיד עניתי בחיוב. המתנה של חודש למסע הזה רק הגבירה את הציפייה והחשש – הולך להיות חם, ולא בטוח שלבלות 1000 ק”מ במכונית בת 30 בלי מיזוג זה רעיון חכם.
יום חמישי 15:27: בדרך לנקודת הזינוק
המועד הגיע, אני כבר ללא ציפורניים, מחכה על קוצים, טלפון מא’ שולח אותי למדרגות ויוצאים לדרך. הכיוון הוא צפון, ופקקי חמישי האדירים לא ממש תורמים עכשיו. אנחנו שיירה צנועה של ארבעה רכבים היות וחלק מהחברים כבר יצאו לדרך מוקדם יותר. רק ארבעה רכבים אבל כמה תשומת לב מעוברי אורח, מכוחות החוק. לא בדיוק נחבאות אל הכלים המכוניות האלו. מפגש זריז עם המשטרה (ראשון ולא אחרון) מסתיים עם חיוך ואנחנו כבר בצפון מתכוננים ליום המחר. אני סופר 9 רכבים ו-15 חברים סביבן. מראה מרתק אבל העייפות גוברת.
יום שישי 07:33: הי דרומה
השעון המעורר טרם צלצל אבל תנועה של חברי המועדון עושה את שלה וכולם מקיצים משנתם עם אטרף בעיניים ודבקות ראויה במטרה. לא, לא העיר אילת. מה שמטריד את תאגיד E30 הוא עניין חשוב לא פחות – צילומים! מפות נשלפות, קצת בירורים, כמה חברים טלפוניים וסומנו כמה לוקיישנים מועדפים. זהו הגיע הזמן להגיד שלום למטולה ולהתחיל לדחוף דרומה.
מי שחשב שלמכוניות הישנות יהיו בעיות או טענות לגבי כמות הק”מ ועומס החום – טעה. הק”מ עוברים עם חיוך יחסי והשיירה הולכת וקטנה רק כשאט-אט נפרדים ממנה חברי מועדון עם התחייבויות קודמות. בסופו של התהליך הזה נותרו 5 מכוניות, ישנות וגאות בשיירה – כאלו שבעליהן החליטו ללכת על כל הקופה. עד קצות המדינה.
ממשיכים לנוע בכבישים המפותלים, עליות, ירידות, כביש 90 העובר דרך הבקעה, הנהיגה בו מעניינת ומאתגרת, עצירת התרעננות באזור ”פצאל” וכחולי המדים מגיחים לבדיקה נוספת. המון האשמות, נזיפות אך ללא תוכן אמיתי או דו”חות. ואנו ממשיכים בדרכנו דרומה אל היעד הנכסף, אילת.
השיירה לא ממש עומדת בזמנים, למרות תפקודו המשובח של המנכ”ל. הכול מתקתק, אין בגלל תקלות או בעיות, יש רק עניין אחד – החברים לא מוכנים לוותר על אף פיסת אספלט, פנייה או עיקול מרגש, ולא פעם אף מצאנו עצמנו חוזרים לאחור ומבצעים את אותה פיסת אספלט מרתקת פעם נוספת.
יום שישי 17:56: ים המלח
עצירה נוספת בים המלח לצורך התרעננות, החום כבד, אין מזגן ואין מנוס מלברוח למקום ממוזג בטרם נמשיך את האתגר. במהלך העצירה אלוש מפציר בי לנהוג ברכבו ואני נעתר בחיוב, כך יוצא שאני חווה בעצמי נהיגה קצרה במכונה הנפלאה הזאת.
מה אגיד לכם, אותי קפסולות הזמן הללו תמיד שואבות פנימה, אי אפשר שלא להתאהב. הכול מרגיש מינימלסטי וטהור ובאותה נשימה גם מלחיץ ומפחיד. הרכב של אלוש שופץ יותר בראש של דריפטים מאשר בראש של מועדון החמש, כך שיש כאן בלם-יד ייעודי, קוייל-אוברים, דיפרנציאל מרותך, הגה נטול תגבור ועוד כמה נגיעות רבות משמעות. השינויים האלו יצרו מכונה קשיחה, נטולת זוויות-גלגול והגה שמרגיש כאילו יצקו לתוכו בטון. חוויה.
חושך מסביב, השיחה קולחת ואלוש מספר על מערכת היחסים שלו עם המכונית הזו. איך גילה עליה את סודות ההנעה האחורית. ואיך הוא גדל וצריך הרבה יותר כוח מהמכונה הזו עכשיו בשביל לבצע סחיפות ארוכות, יש לו תוכניות מרחיקות לכת וחלקן כבר קורמות עור וגידים בזמן שאנו מדברים. כמו בכל מערכת יחסים רצינית. הוא מתכנן איך הוא והיא יגדלו יחד. סיפור אהבה.
יום שישי 19:39: הערבה
החושך הופך מורגש יותר, הכבישים כמעט ואינם מוארים, אנו נעים בשיירה מנהלתית ואילת מתקרבת. אנחנו עייפים, מותשים אך עדיין שומרים על קצב ומבנה אחיד, אני מביט מהצד ומהרהר לעצמי על “המשפחה” הקסומה שזה עתה הכרתי. כל כך שונים ומלוכדים סביב המכונה הזו.
וזו מוביל אותי לחשוב על הרכבים האלו ואיך הם נקלטים על ידי הסובבים אותנו. הדגם הזה מזוהה עם שלל סטריאוטיפים, לא תמיד מחמיאים. גם בעלי הרכבים מבינים זאת, מביני עניין תמיד יעריכו יבינו ויקלטו את ייעודו והפוטנציאל הגלום בו, אך הרוב המוחלט פשוט יתהה למראה הרכבים הללו בכביש. הבזקים כחולים קוטעים את המחשבה שלי. ניידת ממתינה לנו לביקורת, מסתבר שהשיירה עוררה לא רק עניין אלא גם קצת דאגה. השוטר החביב בודק אותנו, תוהה על הקנקנים שמולו ושולח אותנו לדרכינו.
יום שישי 23:51: בואי לאילת
עייפים אך מרוצים, הגענו ליעד, הרכבים עמדו בזה בגבורה ואפילו יותר מכך, אנחנו מסבים לארוחה חגיגית לציון המאורע. העיר לא ממש מתרגשת מאיתנו ומתעוררת לעוד לילה של פורענות. מועדון E30 מהרהר לרגע על סיבוב ברים ומסיבות אך מהר מאוד מוסכם על התרסקות קולקטיבית לתוך המיטות (לא לפני שהמזגנים מכוונים למקסימום עוצמה ומינימום טמפרטורה).
שבת 10:41 אפילוג
מי שחשב שהדרך חזרה למרכז תעשה בנתיב הקצר והמהיר יותר – היה צריך לראות את החבר’ה מזנקים על מכתש רמון כמוצאי שלל רב. הם אוהבים את המכוניות שלהם ואוהבים להשתמש בהן. אופיר שולף שני גלגלי ספייר ויוצא לסשן דריפטים. ה-E30 שלו בנויה ומגיבה היטב, אלוש מצטרף אליו – פשוט תענוג לראות את שני הוירטואוזים האלו – אחרי מאות ק”מ, עם עוד לא מעט לפניהם, מוציאים למכוניות שלהם את המיץ והעשן באמצע שום מקום.
החבורה מתפצלת איש איש לאזורו. אני עם אלוש ולפתע הרכב מתחמם, אנו עוצרים בצד ומגלים שחסרים נוזלים ברדיאטור. משום מקום מגיחה מיצובישי ישנה ומשופצרת ומתוכה מגיח תושב רהט שדואג לנו למים ואף מפציר בנו בפנטומימה חלקית ליצור אתו קשר למתן עזרה אם ניתקע בהמשך הדרך. אף אחד לא נשאר אדיש למכונית הזו ויש אנשים טובים באמצע הדרך, לפחות ככה מסתבר.
אלו היו יומיים משוגעים לגמרי אני מהרהר לעצמי כשכמעט חצות ואני עולה במדרגות לדירתי. אני מתרסק, הגוף מותש אבל המוח ער – משחזר את החוויות, האנשים, הרכבים והכבישים שפגשתי. חוויה מדהימה שרק כבישים פתוחים, מכוניות מיוחדות ואנשים צבעוניים יכולים לייצר ואני מוקיר תודה לחברי המועדון שפתחו לי חלון קטן לחייהם. חיים E30.
נ.ב חברי המועדון מבקשים להודות למשטרת ישראל שהייתה שם תמיד לבדוק אם הכול בסדר (ומה מצב גיליון ההרשעות שלנו). ריגשתם!
שלאבא שלי ז”ל הייתה M3 שנת 88 , אחרי כמה כאלו כמו 320i ו 318i איזהכייף להזכר.