אין ספק שערד זו אחת הערים שמוטוריקה זורמת בדמה. לאו בדווקא בגלל העיר עצמה אלא בגלל כמות הנהגים והרוכבים שפוקדים את כבישי האזור כבר עשורים רבים.
אלו שמגיעים לכאן בדרך כלל מגיעים לכבוד כביש סדום-ערד. אבל לא לכבודו התכנסנו היום. גם לא לכבוד המסלול החדש שמושק בימים אלו בגבולות העיר.
אנחנו מדברים היום על הכביש האהוד והמוכר פחות – ערד-מצדה. לטעמי זהו עוול היסטורי. הכביש האמור הוא אחד הכבישים הטכניים והמגוונים שיש בארצנו. הוא כולל פניות פתוחות ומהירות יחסית, ישורות קצרות ומאתגרות עם אוברקרסטים שמקפיצים מכוניות ואופנועים לאוויר, הוא מתגרה והוא גם עוקץ.
לאורך השנים שבהן אני עיתונאי רכב ראיתי קולגה או שניים נכנעים לחתיכת האספלט הזו ומוצאים את עצמם חבוטים בינות לסלעים. אולי מכאן חוסר הפופולריות שלו – זהו כביש תזזיתי שלא מותיר לך מרווח לטעות. הוא דורש שתותיר לעצמך אחד כזה.
לאן: מצדה
כביש: ערד-מצדה כביש 3199
למי מתאים: למי שאוהב כבישים מאתגרים החוצים נוף מדברי
לשים לב: אוטובוסים, רועי צאן, גמלים, מקומיים שלא רואים בעיניים וסתם תימהונים.
אטרקציות באזור: מצפורים, אוהלי אירוח, מסלולי טיול רגליים ועוד
אורך הכביש: כ-19 ק”מ
אורך המסלול כולו (יציאה מתל-אביב): כ-300 ק”מ
הכביש הנפלא והמאתגר הזה מציב בעיה נוספת בפני המשתמש בו. אני מתכוון לאספלט. ישן, מגורד, מפורר לעתים. אחרי גשמים חתיכות ממנו נעלמות, רק כדי להיות מכוסות בצורה רשלנית עד החורף הבא. פני הכביש העייפים והמצולקים האלו הקשו את הנסיעה עליו ודרשו ממך להיות בעל גב מפלטינה ולב של אבן (המתלים… המתלים…) בכדי לפתח כאן קצב מהיר.
ופתאום הפתעה. לפני כחודשיים, במהלך מבחן דרכים לגולף GTI אני מגלה הפתעה נעימה. כק”מ וחצי אחרי בית הקברות הממוקם בתחילת הכביש, האספלט טרי וחדש! כל הדרך עד לחניון מצדה. וככה, ברגע, מבחינתי, הפך ערד-מצדה לכביש הכי טוב בארץ. טכני על גבול הבוגדני, נוף מהמם, חוצב דרך מדבר יהודה ובקעת קנאים ותנועה דלילה.
הדרך
קל מאוד להגיע לכביש הזה. התחנה הראשונה היא העיר ערד ממנה יוצא כביש 3199 לכיוון צפון-מזרח. הכי פשוט יהיה לעקוב אחרי השילוט לכיוון מצדה. הוא יוביל אתכם לאזור המלונות הישן של העיר ואז לשיפוליה המזרחיים של שכונת רותם בדרך אל מצדה.
בשלב הזה הכביש מתחיל להתפתל ויש תחושה שעזבנו את העיר. אבל אנחנו עדיין לא במקום. רק אחרי פניית 90 מעלות (מול שלט “קניון ערד”) שמשאירה את העיר מאחורינו, מתחיל הסיפור שלנו.
לאורך הק”מ וחצי הראשונים כאמור הכביש עדיין ישן ונורא. לאחר מכן הסלילה החדשה הופכת אותו למקום קסום ולא תוכלו לפספס את נקודת המעבר הזו.
כמה נקודות על הכביש המטורלל הזה. תשתדלו לשמור על החוק “לא רואים כביש – לא פותחים גז”. כי כביש 3199 מושך אותך מהאף, גורם לך לחשוב שהבנת את המקצב שלו ואז הוא שובר אותו באבחה אחת.
מישורת עם עיקולים נעימים וקלים הוא מטפס לגבעה עם פנייה עיוורת שמורידה אותך מ-100 פלוס ל-50 מינוס ואז שובר שמאלה בחדות. רגע פותח ורגע סוגר עליך באלימות. שנייה אחת גורם לך לחשוב שאתה רואה הכול, ושנייה אחרי אתה מגלה פניה שהוסתרה על ידי שינוי גובה בכביש – שימו לב.
עוד דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת הם משתמשי הכביש האחרים כאן. האספלט החדש הזה לא נמצא כאן בשבילי או בשבילך, הוא כאן בשביל להציע נוחות משופרת לתיירים. ואלו מגיעים לכאן בשתי דרכים. האחת היא אוטובוסים גדולים שמתקשים למצוא את מקומם על הנתיב הצר ולא מהססים (לעיתים מחוסר ברירה) לחתוך לנתיב הנגדי. הדרך השניה מסוכנת עוד יותר לטעמי – תיירים ברכב שכור. הם נוסעים לכיוון מצדה, לא בטוחים בכיוון (אין שילוט מהרגע שפנית לכביש), עושים פרסות באמצע הדרך, חונים את הרכב על הכביש ועוד תופעות נהדרות כאלו.
אולי גרועים יותר, הם החבר’ה המקומיים. אלו שמרגישים כאן בבית וחושבים שהם נמצאים לבד. הם נוהגים מהר מדי ליכולתם בדרך כלל, חותכים לנתיב הנגדי בפניות ועוקפים על קו לבן. תוסיפו לזה רועי צאן וגמלים בצדי הדרך ותקבלו כביש שהתנועה עליו אולי מעטה, אבל זו שקיימת מסוכנת למדי.
אבל כל אלו לא מצליחים לפגוע בכביש המופלא הזה. מילים לא יתארו, גם לא תמונות. סעו לשם ותיווכחו.
מה יש כאן חוץ מכביש?
טוב נו, מדובר בערד אז לא הרבה… ורגע ברצינות, האזור גדוש באפשרויות. לאורך הכביש שני מצפורים לזכר בני העיר ערד שנפלו בעת שירותם הצבאי. שני המצפורים, לזכר עומר רובינוביץ (מפק”צ באגוז) ולזכר איתמר איליה (לוחם שייטת 13) מציעים תצפית מדהימה ואפשרות לחזות בבעלי כנף כשהם דוהים מול ההר.
אפשר גם לשוטט ברגל אם אתם מיטבי לכת, אל בירכת צפירה או המערות ובריכה בנחל כידוד. יש כמובן גם את מצדה ואת כל האטרקציות שבה. רצוי גם לשבת במוזה לארוחת צהריים. הרגל של יותר מ-13 שנה. בכל מבחן דרכים או גיחה לאיזור, לבד או עם חברים, אני חייב להיכנס לכאן ולתת לעצמות להירגע קצת.
בנסיעה הזו, העצמות עבדו קשה ד”א. מאות ק”מ עם רצועות קרועות בברך היו קשות מאוד. אפילו על אופנוע נוח כמו המולטי 950. וזה שהמשכתי הלוך ושוב על הכביש הנפלא הזה, למרות הכאבים ובלי יכולת להפעיל אופנוע כמו שצריך, רק מראה את הייחוד שלו. את היכולת שלו להשכיח ממך את הצרות. את היכולת שלו לגרום לך להתמכר לאספלט החדש והמבריק שבו.