עם יד על הלב, עוד לפני שאני בכלל מדבר על הטיול הזה, אני חייב לך הסבר קטן. למה בחרתי לצאת דווקא עם הונדה CBR500R לטיול הזה. ובכן בהתחלה היבואן המקומי שמר עבורי הונדה אפריקה-טווין, שהוא בהחלט בחירה ראויה לנסיעה כזו. מה גם שחלקה עבר בשבילים ברמת קושי קלה.
אבל, אני מנסה לשים יד על הדור החדש של הונדה CBR500R כבר כמה חודשים והלו”ז הצפוף לא מאפשר את זה. הוא עבר מתיחת פנים מאז שרכבתי עליו לאחרונה ויש לי תוכנית לגביו. אבל לפני שהתוכנית יוצאת לפועל, הייתי חייב לשים עליו כמה ק”מ. ואז הגיעה ההזמנה לטיול הזה ואני התעקשתי, למרות הגבות המורמות, לצאת אליו על גבי ה-CBR האמור. מה התוכנית? כל דבר בזמנו, בואו נצא לדרך.
לא ידעתי למה לצפות, זו הפעם הראשונה שאני מצטרף לטיול של הונדה, כזה הנמשך יומיים הכוונה. שטח הכינוס נקבע בבית קמה שם התאספו כמה עשרות רוכבי המותג, הרוו את צימאונם ורעבונם וחיכו לתדריך של צביקה כהן. מי שמכיר את צביקה יודע שאפשר להוציא אותו מהשטח, אבל לא את השטח ממנו, או להיפך. וכך בתדריך הוא פרש בפנינו את המסלול לאותו היום, שנשמע בשלב הזה תמים לחלוטין.
קבוצה מגוונת כזו, מדו”ש ועד גולדווינג, מייצרת קצב לא אחיד וחששתי שהדבר יתבטא בפערים ואולי אפילו במצבים לא נעימים. שטויות, הכל מתקתק כמו שצריך, בכל צומת אחד המרשלים ממתין עד למאסף והקבוצה מצליחה להישמר וגם לאפשר לכל אחד את הקצב שלו. צביקה לא מתאפק. אנחנו עם הפנים לצאלים, אבל הוא מתבל את הכבישים בשביל עפר כאן ודרך חקלאית שם. מצליח למצוא נתיב מעניין גם במקומות המשעממים ביותר. באיזור פורה אנחנו עוצרים להתקרר קצת. וכאן מתחיל ריטואל שחוזר לכל אורך הדרך. צוות ההפקה מגיע מוקדם יותר, פורק משקה, מזון, אבטיחים קפואים וקרחונים, הכל בכדי לשמור על הטמפרטורות נמוכות ועל המורל גבוה.
עצירת הלילה התבצעה בצאלים במלון חדש שנפתח שם. אחרי יום חם שכזה כל מה שבן-אדם רוצה זה מקלחת טובה ושינה עמוקה. החדרים המזמינים בהחלט חיזקו את ההרגשה הזו. אבל בחוץ מוגשת ארוחת ערב, ואחריה מסיבת בריכה עם עמדות עיסוי, אז השינה עומדת בתור. האווירה מצוינת, נראה כאילו כל אחד מהנוכחים נהנה מאוד ואני מתחיל להבין את הערך שיש לטיול כזה בעיניי הלקוחות. אחרי שיחה עם כמה מהם, ברור לי לחלוטין, ההשקעה הזו והאווירה הזו, מוסיפה משהו לחוויית הרכיבה האישית של כל אחד מהם.
למחרת חוזרים אל המושבים, אני מנסה לתהות אם הייתי רוצה להיות כאן על פיירבלייד חדש (היו שם לפחות שניים כאלו) או על גולדווינג מדוגם (היו לא מעט כאלו) ומיד מפסיק לחשוב על זה, לא רוצה להעליב את ה-CBR הקטן, כן? בזמן העלייה על הכלים אני שומע התלחששות. הציר המקורי לא אמור היה לעבור בכביש 10, אבל צביקה והונדה משכו קצת בחוטי הטלפון ויש הפתעה – כביש 10 ייפתח לכבוד השיירה שלנו. תענוג.
אבל עוד לפני עצירה ראשונה בעזוז. שוב שביל עפר מלא בגבנונים, אין שום בעיה, על הרגליות עם גז פתוח, ה-500 מתפקד כאופנוע שטח לכל דבר ועניין. רק לתת את הדעת על הצמיג הקדמי. הוא אפילו מפתיע בהחלקות כוח פה ושם על השביל. אחרי עצירת התרעננות בעזוז (זוכרים את צוות הסיוע) ממשיכים אל הדובדבן.
כביש עשר מכה בך. עם מרחבים, יופי והיסטוריה. חיילים מנופפים משני צידי הגבול ויש כאן בהחלט תחושה של מאורע. אני רוצה לעצור, לנשום את הסביבה הזו לתוכי אבל אנחנו בתוך קבוצה ויש סדר לדברים. בהר חורשה השיירה עוצרת, הזדמנות מצוינת לספוג קצת את הנוף הזה שנייה לפני שהוא נגמר. מכאן ממשיכים לכיוון הר חריף ומשם לכיוון מצפה דרך בה”ד 1. חזרה למציאות.
אבל הנסיעה עדיין לא נגמרה. עוד עצירה באגם ירוחם ושוב ריטואל הקרחונים והאבטיחים. עושה רושם שבטיולים האלו מאבדים המון קלוריות ברכיבה ואז המארגנים דואגים להעמיס את אותן קלוריות אבודות אל הרוכבים. ועוד קצת. משם המשכנו ללהבים, לחוות שבדרון, שם נערכה ארוחת צהריים לאחריה יצא איש איש לדרכו.
ומה עם ה-CBR? הוא תפקד בטיול הזה כמו גדול. כביש, שבילים, טכני או תיור, תמיד הוא היה בראש הטור. מה עם התכנית שלי לגביו? בקרוב. קרוב מאוד.
