לפני שניגע בעניין אבארט 595 בוא נסכים כבר עכשיו – אכלנו אותה. אתה, אני וכל מי שסביבנו. אני מדבר על אלו שאוהבים לנהוג. וכן, יש הרבה דרכים להנות מנהיגה. יש כאלו שכביש ארוך ומוזיקה טובה, שיוט כזה או אחר, שעושה להם טוב. יש כאלו שגג פתוח ומזג אוויר מושלם – יעשה להם את היום. יש כאלו שיכולת עבירות כזו או אחרת, מבטאת את ההנאה האישית שלהם מהמכונה. יש כאלו שנוסעים במכונית שכולה היסטוריה, ועצם זו ההנאה שלהם. יש כאלו שלנהוג ממש מהר, או לקבוע זמן כזה או אחר, הוא כל מה שהם רוצים.
ויש כאלו, שיכול להיות שעונים לכל ההגדרות מעלה, שמחפשים משהו נוסף. את הנהיגה עצמה. כאלו שגדלו עם הרצון לשלוט בוירטואוזיות על מלאכת הנהיגה. אלו שרוצים לרקוד על שלוש דוושות. אלו שרוצים לאחוז בהגה, שרוצים להיסחף עם המכונה ביחד, כשהמעשים שלהם מתחברים בהרמוניה למכונית, לדרך, לכדי שלמות. כמעט.
אלו אכלו אותה. ביג טיים. כי באמת שלא צריך לנהוג כבר במכוניות. זה לא חדש, ולא מאתמול – אבל תעשיית הרכב שיפרה את המכונית עד כדי שלמות כמעט. כל אחד יכול לנהוג בכל מכונית היום. ולא מעט אנשים יכולים לנהוג מהר מאוד במכונית היום. תאשים את הצמיגים, את הבקרות, את עקומות המומנט, המכונית הפכה וממשיכה להפוך לחסינה מטעויות נהג, ועל הדרך, קצת הפסיקה להגיב לכל שטות שלו.
כשהגיעה אבארט 500 לראשונה לישראל, נשלחתי לבחון אותה. קראתי את הכתבה הזו לא מזמן, סתם בשביל להיזכר. וכן, אהבתי אותה, קשה לאיטלופיל כמוני לעמוד מול מה שהמכונית הזו שדרה אז. אבל באותה נשימה, גם התאכזבתי. מכונית עם סמל של אבארט, עם בקרות לא מתנתקות, תגובה דוושה מושהית, הגה די אילם וכו’, הרגישה לי לא בדיוק במקום. גם המחיר, שהציב אותה אז מול מכוניות כמו קליאו ספורט נניח (הנפלאה של אז…), היה מוגזם. גם את תנוחת הנהיגה הגבוהה שדחפה את הראש שלי לתוך גג השמש לא ממש אהבתי.
כל זה היה לפני, 11 שנים פחות או יותר. נצח במונחי עולם הרכב. מאז, מכוניות שצריך לנהוג בהן, נעלמו כמעט לגמרי. ואני לא מדבר על מכוניות ספורטיביות בהכרח. היו פעם מכוניות שהיה כיף לנהוג בהן. זוכרים? כל קטנה אירופאית, עם גיר ידני, גם עם מנוע חלוש. היית צריך להאיץ, להחליף, לעבוד בכדי לשמור על מהירות. היום לא צריך לעבוד.
ואם אתה רוצה משהו שיקרוץ אליך, ידבר בשפה שאתה אוהב משהו עם ניחוח ספורטיבי אפילו חלילה, שוב, אין כלום. אלא אם כן אתה מוכן להוציא כמה מאות אלפי שקלים מהכיס. פעם, היינו יכולים גם לשפר את המכוניות שלנו. מתלים, בלמים, להחליף מושבים, מערכות פליטה וכו’. היום עושה רושם, אי אפשר להחליף צמיג מבלי שבוחן תנועה יוריד אותך מהכביש.
בתוך התמונה הזו, אחרי שנה שאופיינה בשטף של ג’יפונים חשמליים סיניים, נחתה אצלי אבארט 595 עדכנית בחנייה. ואני, עם הזיכרון מהמפגש הקודם, עדיין סקפטי. היא ניסתה לשבור את המבט הרציני שלי עם הצבע הצהוב-צהוב הזה. אבל צריך יותר מזה, בכדי לגרום לי לחייך בתוך העידן המוטורי המשמים בו אנחנו נמצאים ואליו אנחנו הולכים.
ועכשיו בטח אתה מצפה שאספר לך – אבארט 595 היום היא משהו אחר לגמרי – נכון? אבל זה ממש לא נכון. זו בדיוק אותה מכונית כפי שהייתה. היא עדיין נחה על פלטפורמה שמקורה בפנדה. היא עדיין משתמשת במנוע 1.4 ל’ מוגדש. עדיין יש כאן השהיית דוושה ועדיין הבקרות לא מתנתקות לחלוטין. זו עדיין מכונית תזזית יותר וטיבעית והדרגתית פחות. עדיין זו לא מכונית שמנחשת אותך, ולהיפך.
רק מה שהשתנה זה הנוף. בזמן שהתעשייה עפה קדימה, עם יכולת משופרת, בידוד מופתי, עקומות מומנט מצויירות ועוד. אבארט 595 הזו נשארה עדיין מיני על סטרואידים. הפלטפורמה הישנה שלה, יכולה כבר להיקרא עתיקה. כן, אבארט 595 לא השתנתה, היא פשוט בולטת על רקע הנוף. והרקע הזה, השומם, המונוטוני, המשעמם מחמיא לה מאוד. אמר כבר מי שאמר ששחור זה מרזה, אבל הכי מרזה זה לעמוד ליד מישהו שמן ממך. לפי ההיגיון הזה, האבארט היא אולי לא מכונית טהורה כמו שרצינו, אבל היא מוקפת מכוניות שגדלו, הפכו כבדות, מנותקות, אוטומטיות. כך שהיא נראית ומרגישה הרבה יותר טהורה וישירה מאי-פעם. והיא נשארה לבד בטווחי המחיר שלה. בולטת אפילו יותר.
האיטלקים, שהפכו חצי אמריקאים, ואז שליש צרפתים, הבינו את המתכון הנכון. בזמן שאין מה לפתח יותר מדי את המכונית הזו, אפשר להתרכז בדברים המהנים. אמרנו שאי אפשר לשפר לבד מכוניות כבר בלי להסתכן בתלייה בכיכר העיר? אבארט משפרים אותן בשבילנו. פותח את הדלת, באקטים של סאבלט, לוגו שזורק אותך ישר לתמונות מתוך מפלצות גרופ B. אגזוז מגרגר כאילו מישהו ביטל את הממיר, הבלמים הנכונים מכאן, קפיצי הנמכה של בילשטיין משם ובולמי קוני FSD. כל מה שפוגש את העין, הג’אנטים, הצמיגים של מישלים, הבלמים של ברמבו, כל חגורת בטיחות וכל רבע פסטיק – כאילו מה קורה כאן. והאיטלקים ממשיכים לשפר, השנה הם מוסיפים אלקנטרה בתא הנוסעים, הרחבות לבתי הגלגלים… בקיצור הבנת את הראש. הם עושים כל מה שהם יכולים בשביל לגרום לאנשים כמוני וכמוך לאהוב. הם יודעים על איזה נקודות בדיוק ללחוץ.
הקומפיטציונה, שתחתיי כרגע, תזזיתית כאמור. מתעסקת ממש קצת בכל מה שקשור לנימוסים והליכות. היא יותר בקטע של פיצוצים והגנבות. המנוע כאן מכוון להספק גבוה יותר מגרסאות פחותות, 180 כ”ס תבין ותקילין על הקטנטונת הזו. שלח אותם אל הגלגלים הקדמיים והמשיכה מפתיעה יחסית. עם הספק כזה אין לך בעיה לירות צרורות על התיבה ולהצית את קופסת הנפצים הזו אל מעל 200 קמ”ש בקלות.
עוד משהו שהשתנה, השתפר או התחדד מהזכור לי, זה עבודת “הדיפרנציאל” מוגבל ההחלקה מלפנים. כמו הרבה אחרים אבארט משתמשים בבלמים בכדי לשפר את המשיכה של הגלגלים הקדמיים תחת כוח אבל התחושה כאן שונה לגמרי. כמו עוד רכיבים כאן התגובה היא לא תמיד צפויה או לינארית, אבל היא בהחלט מורגשת – משיכה ברורה לתוך הפנייה – הפתעה.
כמובן, אבארט 595 מעדיפה את זה קצר ומפותל ופחות ארוך ומהיר. זה אוטו שזורח בתוואי המפותל למרות שכל רשימת התוספות של הקומפיטציונה בהחלט נותנת כאן שישו ושמחו ויכולת בכבישים שאמורים להיות גדולים עליה בכמה מספרים. ורגע, ב-200,000 שקלים נותנת הקומפיטציונה הזו די הרבה ושוב אין דברים מקבילים או מלהיבים בצורה כזו בסביבה. אם לא רוצים את כל הטוב הזה, אפשר לעבור למשהו בסיסי יותר.
ובחזרה לגרסת הבסיס (סקורפיונה), עם 145 כ”ס ומחיר של 130,000 שקלים. איפה ישנן עוד כאלו? נאלץ לשאול שוב – זוכר שעד לא מזמן היו כאן מכוניות ספורטיביות שיכולת לקנות במחיר כזה? זוכר את האיביזה קופרה הידנית האחרונה? עם מנוע 1.8 ל’ מוגדש ו-192 כ”ס. לא תחרות לפורשה 550 ספיידר (הצחקתי את עצמי…) נניח, אבל עדיין מכונית ספורטיבית חדשה במחיר דומה לזה של האבארט. איפה היא? איפה חברותיה? היו ולא ישובו עוד.
אבארט 595 כאן בכדי להזכיר שהיה פה שמח פעם. וגם היא, שלא הייתה תמיד שגרירת השמחה המדוברת הנכונה ביותר, נותרה כנציגה אחרונה לעולם הולך ונעלם. אתה לא צריך להוציא מאתיים אלף על הגרסה המאובזרת. הייתי לוקח לי אחת בסיסית ומבקש מסמלת להביא לי אותה עירומה.
תביאו לי אותה בלי מושב אחורי, בלי מערכת, בלי שום דבר שלא קשור לתאוצה, בלימה או פנייה. אני אקפיץ לה בעצמי כבר את ההספק למחוזות ה-200 כ”ס. אדאג גם למצוא איזה דאנגל שמבטל את בקרת היציבות. ויאללה, אולי גם את ה-ABS. חיים רק פעם אחת, אתה יודע. ומבחינתי המכונית שלי, צריכה לגרום לי להישאר עירני, חי. להתרחק כמה שיותר מאלו שמנסות לחנוט אותך בעודך בחיים. ליהנות ממה שאנחנו אוהבים, עד השנייה שלא נוכל יותר.